קלנדיה, יום א' 8.6.08, אחה"צ

צופות: 
רוני ה', תמר פ' (מדוחת). אורח: פניאל פ. + חמישה אורחים מגרמניה
08/06/2008
|
אחה"צ

ערב חג השבועות, ה"יורצייט" ה - 41 לכיבוש על פי מינינם.

מתחם המחסום בקלנדיה משול למקווה מיםinfo-icon שזוהם. המתבונן מלמעלה אינו יכול מפאת הזוהמה להבחין במתרחש במעמקים, במקום בו מפרפרים אלו שנותרו חיים ומנסים לשרוד בשארית כוחם.

יש לפתח כישורי דייג מיומן או יכולת למבט חודר עכירות על מנת לראות את הדברים נכוחה. כי השיממון והעזובה הניבטים מהמקום לאורח לרגע, נדמים כאילו דבר לא קורה פה, כאילו חדלו החיים מהמקום. אולי באמת אפשר ואלו הם מזמורי "רקוויאם" לקלנדיה.

ביקשנו בטלפון מאיש הקפה שדוכנו הוחרם ביום רביעי, להמציא לנו תצלום של הנייר שהושאר לו כ"קבלה" על הרכוש שהוחרם. לא היה צורך לתאם את בואנו, כי איש הקפה יוצא מביתו שבמחנה הפליטים בבקר, הולך בדרך אליה הורגל, זו הדרך המובילה אותו אל הכניסה למחסום, יושב על אותו הכסא שצורתו הורגלה לצורת גופו של האיש, יושב כשגבו אל הקיר, באותו המקום עצמו, ופניו מופנות לחלל הריק שעד לפני ארבעה ימים עמדה בו עגלתו ובה מיתקן הקפה שהיה מקור פרנסתו. כאן הוא יושב ומחכה כל שעות היום. אולי בדרך פלא ישוב הדוכן, אולי תשוב הפרנסה, אולי ישוב אליו כבודו שנלקח והוחרם ע"י פקחי העירייה בסיועם של החיילים. שכנו לכסא, נהג מונית, מסביר ש"זה בכלל לא חוקי", שפעם, "כשהיו הורסים דוכנים במחסום הישן, זה היה השטח שלהם, של הישראלים, אבל בצד הזה, זה הצד שלנו עכשיו, לא שלהם. לא ככה?".

ואני חושבת על "החוק הזה" שעל פיו האיש מנסה לסדר לו את הצודק והבלתי צודק בעליבות חייו ובעולם, על החוק הזה שבשמו מותר לגזול פרנסה בכוחם של כתות רובים. איזה חוק נותר להם לחלשים ולעניים?

ומשוק הפירות המשגשג שהתפתח בחודשים האחרונים לאורך הדרך, מזרחה ממחסום קלנדיה, לא נותר זכר לבד משיירי גרוטאות ושברי פלסטיק זרוקים בתעלה שבשולי הכביש, אחרי ש"הצבא" (אומרים הפלסטינים), או "הילדים שלנו" כפי שיש מאתנו המכנות אותם, טיפלו בהם ביום רביעי האחרון ושמו קץ לפרנסת משפחות רבות כל כך.

אז מתוקף איזה חוק פשטו כוחות הצבא על השוק של אותם מאות מטרים שבין מגרש החנייה מזרחה למחסום במבצע שמין הראוי לכנותו "מבצע ביעור חמץ"?

אלא שהם לא טרחו כלל לבדוק אם כשרים העסקים או לא. כי כל העסקים המביאים פרנסה לבעליהם הפלסטינים, אינם כשרים בעיני הריבון. כי פה, בעולם זה של זמן אחר (זמן צהוב?) לא החוק ידבר אלא הרובה.

והם גם החרימו את מיתקן ההצללה ואמצעי התאורה שהיו מותקנים בחנותו של ידידי ע.. לאביו של ע., שהוא איש בעל גוף ובעל זקן, לא השאירו הפושטים נייר או "קבלה" והוא נלחם מלחמת מאסף: הוא העמיד במקום עצמו עגלת רוכלים, עליה מספר ארגזי פירות שהשמש הקופחת מכה בהם ומרקיבה אותם טרם עת, ולצדם הושיב אחדים מילדיו.

והפלסטינים כפי שלמדנו, תמיד מתגעגעים לאתמול הרע, כי היום רע מאתמול והם חרדים מהמחר בידעם שהוא יהיה רע עוד יותר.

במחסום הרכבים המתין אמבולנס מהשטחים ובו חולה שנשלח מבי"ח ברמאללה אל ביה"ח מוקאסד למחלקה ההמטולוגית. החולה נזקק להחלפת דם וברמאללה אין הציוד הדרוש לכך. במשך 40 דקות המתנו לבואו של אמבולנס של "הסהר האדום". טל, מפקד המחסום, סרב לתת לאמבולנס להמתין במגרש החנייה על מנת לחסוך ולו מספר קטן של דקות סבל: " כי זה יעשה בלאגן" אמר והוסיף תוקף לטענתו בקביעה שנהג האמבולנס יכול לברוח... (עאלק).

כשהגיע הצוות ממז. ירושלים, הסתבר שרק 15 דקות קודם לכן נתקבלה אצלם הקריאה. בבירור פערי הזמן סיפרו הצוותים הרפואיים משתי הערים, שהזמן הרב שמבוזבז במעבר גב-אל-גב של האמבולנסים, הינו בעיקר אשמת התאום של המת"ק. הם גם סיפרו על הילדה מרמאללה שלילה קודם ננשכה ע"י נחש והובהלה לביה"ח עין-כרם באישון לילה (סיפור שפורסם בחדשות קול-ישראל) ואשר זמן רב של "תאומים" בוזבז עד שניתנו האישורים הדרושים ובעטיו של הזמן המבוזבז הייתה הילדה רחוקה כפסע ממותה.

המפקד במחסום ראפאת שמח לקראת ה"יהודיה" שהגיעה במפתיע מולו ובמחווה של בעל בית, הזמין אותי שאתארח אצלו מספר דקות ואפיג את שעמום יומו. הוא תמה על שאנחנו איננו עוקפות את המכוניות הפלסטיניות, ועל השאלה מדוע כל הזמן יש תור של למעלה מ-20 רכבים לפני המחסום אף על פי שאין בידול והבדיקות כפי שהוא מעיד אינן רציניות, השיב: "החיילים מדברים אתם (עם הפלסטינים) כדי שידעו שיש מחסום".