אייל, יום א' 24.5.09, בוקר
4.00 בבוקר. חושך עדיין, ומעט טרנזיטים מתחילים להעמיס את ראשוני הפועלים העוברים. המחסום נפתח ב-3.55, והיוצאים מהבניין המשמש לבדיקה אומרים לנו שהמחסום היום טוב, טוב.
שורת גברים לצד המעבר מתפללים את תפילת השחר.
בפנים – 4 עמדות (מתוך 10) פעילות, ובפעם הראשונה – עמדה מיוחדת לנשים. בשעה זו עוברות נשים, מאוחר יותר יתמעט הזרם הדק של נשים עד שבעוד שעה כבר לא תעבור יותר אף אישה. הן יושבות בצד אחר של המחסום וממתינות לאיסוף.
האנשים ששים לדבר עימנו ומספרים שהם יוצאים מהבית בטאמון (ליד בקעת הירדן), בחווארה או בעזון-עתמה ב-1.30-2.00 לפנות בוקר וחוזרים ב-6.00-8.00 בערב. כך, כל יום. ובין לבין, עבודת פרך באזור תל אביב. מתי הם חיים, בכלל?
פה לא באים מעסיקים לאסוף, אלא טרנזיטים בתשלום שמסיעים עד למחלף גהה. שם הפועלים ממתינים לקבלנים שיבחרו בהם ויקחו אותם לעבוד. חלקם לא ייבחר וב8.30-9.00 יחזרו במפח נפש ועם חור גדול יותר בכיס, לאחר ששילמו את הוצאות הנסיעה עד למחסום, וממנו לגהה.
אנו עוברות את החומה ועומדות ליד הגדר שלאורכה משתרך תור הממתינים להכנס לבדיקה במחסום. התור ארוך ואת סופו לא ניתן לראות מכאן. 2 משגיחים עומדים באמצע התור ומסדרים אותו, ואכן הוא מסודר, ושקט שורר במתחם, אם כי אנו מוצאות ליד הגדר רימון משומש, זכר לימים שלפני כמה שבועות בה דיווחו חברותנו על השלכת רימוני הלם לתוך קהל האלפים שהתגודד מעברו השני של הגדר. הפועלים מספרים לנו על הדוחק הנורא , שבירת אברים בדוחק, פצועים כתוצאה מזריקת הרימונים (אחד עם כוויות קשות, בבית חולים , עדיין, הם מספרים). אבל לא היום. היום יום טוב.
זמן מעבר בתוך המחסום , כפי שמדדנו ואימתנו עם האקומניות, 20 דקות. (זמן המתנה, עפ"י דיווחי הפלסטינים שעה וחצי-שעתייים)
כל כמה דקות נדלק אור ירוק מעל לקרוסלה והיא מתחילה להסתובב במהירות. כ-100-120 עוברים בה חיש ואצים מהר לתוך המחסום, עד שהסיבוב נקטע והאחרון נהדף לאחור, מופתע, ממתין שתסתובב שוב
ליד התור מסתובבות האקומניות .
המחסום מלא זבל ונראה כמסוף לשינוע בהמות או ככלא ענקי, עם כל השבילים המגודרים שלו המנתבים את בני האדם מאזור מגודר אחד לאזור מגודר אחר. לא מקום שבן אדם חולם להיות בו.
ובכל זאת, האנשים אומרים, "המחסום היום מניח (טוב)." הכל יחסי.
6.50, השחר עלה ואנחנו עוזבות.