אייל, ארתאח, דיר שאראף (חביות), ענבתא, יום ה' 23.4.09, אחה"צ

 רצינו לראות היום את המחסומים בהם עוברים פועלים בין ישראל לפלסטין בשעות הצהריים, כאשר הם חוזרים מהעבודה הביתה. אנשים חוצים מדינות בין מקום עבודתם לביתם.
 
 14:30 מעבר אליהו - נכנסנו לפלסטין. 

15:00 דיר שאראף
בכיוון לשכם הכניסה מאוישת בשלושה חיילים, המעבר ללא בידוק כרגע. בכיוון היציאה משכם הבידוק רנדומלי. המת"ק: "לפעמים אחד לשמונים לפעמים אחד למאה, לפעמים שעה אף אחד לא נבדק". אנחנו ראינו רכב אחד שנדרש לעמוד על שולי הכביש לצורכי בידוק. נבדק תא המטען. 

5:15 ענבתא
הפקק משתרך עד לפני הצומת עם כביש 557 (להתנחלויות עינב ואבני חפץ). הסיבה - מתבצעות כאן עכשיו עבודות עפר להרחבת המחסום (מתוכננים עוד נתיבי מעבר). מספרים שלפני חצי עשה הפקק היה אפילו ארוך יותר. 

15:30 מעבר התאנים - שוב בישראל. 

15:40 שער אפרים - ארתח 
אמנם מעבר גבול, אבל לא דומה בכלום למעברי גבול. למעברי גבול יש בדרך כלל תפאורה אחרת, יותר מסודרת, אלגנטית. כאן התפאורה מהממת - גדרות גבוהות (כשניים וחצי מטר) מחושמלות. בכניסה בטונדות נערמות זו על גבי זו. ראינו כאן את דלת העם. חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית. פועלים ופועלות חקלאיים, פועלי בניין. חלקם בבגדים קרועים ממש. הם מגיעים מצפון הגדה לעבודה בישראל. והם ברי המזל. יש מי שלא קיבלו את אישור הכניסה לישראל.
מייד ניגש אלינו איש אבטחה אזרחי לשאול למעשינו. מה יש לאזרחים ישראליים לחפש כאן? 

ניגשנו קודם לראות את העמדה העמוסה פחות בשעות אלו, עמדת הכניסה לישראל. בשעה זו ממתינות פה משפחות (ככל הנראה רובן משפחות אסירים בדרכן לבקר את בן המשפחה הכלוא בישראל). מחכים כבר שעה וחצי, השער סגור. ילד אחד מתנדנד על השער הצהוב הענק, אחר כך הוא מנסה לטפס על הגדר, הוא רוצה לנוע קצת, להפיג את השעמום. משפחתו קוראת לו בבהלה. הגדר הרי מחושמלת. 
על שלט גדול ציור של פרח ורוד ועליו הכיתוב "התקווה של כולנו" בגדול בערבית, בקטן יותר בעברית ובאנגלית. 

ניגשנו אל עמדת הכניסה לפלסטין כשראינו שמתחילות להגיע מוניות גדולות למגרש החנייה. מעסיקים ישראליים משאירים כאן את הפועלים שלהם. ב 16:00 כבר היה תור של כ-200 אנשים (קארין ספרה). התור מתארך בכל רגע.   הקרוסלה בתחילת התור שדרכה נכנסים לעמדות מתחילה להסתובב, הפועלים מתחילים להכנס פנימה. הם יודעים שהקרוסלה תיעצר ונדחקים זה על זה, כולם רוצים להגיע הביתה. הדוחק לא ייתכן. צעירים, ודאי רווקים, ממהרים פחות. הרוב גברים, יש גם פועלות וגם כמה משפחות (כנראה חוזרים מביקור בן משפחה כלוא בישראל). הקרוסלה נעצרת, פעם לכשש דקות, פעם לשתי דקות, פעם רק לכחצי דקה. בכל תנועה כזו של הקרוסלה ספרנו כמה אנשים הספיקו להכנס. 30, 55, 27, 112. וזו רק הכניסה למחסום. בפנים עליהם עוד לעבור בידוק. 

מספר גבר כבן 40, מג'נין, עובד בנתניה כרצף: הוא יוצא ב 03:00 בבוקר, מגיע לכאן ב 04:20. יוצא מהמעבר ב 05:30. הוא מספר שמי שלא מגיע לירתח בין 05:00 ל 06:00 בבוקר לא יצא מהמעבר בזמן, יחמיץ את ההסעה ויאבד יום עבודה. הגבר הזה בר מזל, יש לו רכב. הוא משאיר אותו ליד המעבר. ממנו למדנו שהמעבר חזרה לפלסטין מהיר יחסית. הוא צופה שבעוד כ-50 דקות כבר יהיה בבית. ביקש שנבוא בבוקר. הבטחנו לבוא. שני גברים אחרים סיפרו שלמרות שיש בידיהם כל האישורים הנדרשים הם מעוכבים לעיתים קרובות במחסום בשעות הבוקר. הם נאלצים לחכות בחדרים בתוך המעבר ומאחרים להסעה לעבודה.
 
 16:50 מעבר אייל  
במגרש החניה כורעים כמה גברים על שטיחוני התפילה. לא כולם יכולים להתפלל במקום המיועד לכך. במחסום אנחנו שומעות על אירועי אתמול (מגברים רבים וכולם תיארו פרטים דומים). התור היה ארוך מאוד, השביל כולו היה מלא עד הכיכר (כלומר היו שם כ 500 איש). חיכו שלוש שעות, השער לא נפתח. הם מספרים שהיו כמה רגעים שהיה נדמה כי החיילים יכו כמה מהם. סיפר צעיר, פלסטיני-ישראלי: "אלו אנשים שהולכים להביא פרנסה לילדים שלהם. עד שמונה בערב חיכו כאן. התקשרתי לערוץ 10 שיבואו לצלם. לא באו. אף אחד לא מתייחס". כמה תמים. היום רגוע (מילה שיש להבינה באופן יחסי, כמובן). מדי כמה דקות מגיעות מונית או שתיים. יורדים 10 או 20 פועלים, הם נכנסים מהר למעבר הגבול, לא נוצר תור. אנחנו רואות אותם יוצאים החוצה, אחרי בידוק המסמכים, תוך דקות ספורות. סיפר אחד הגברים שביום חמישי (כלומר היום) מגיעים לכאן פחות אנשים מפני שחלק חוזרים לראמללה דרך מחסום קלנדיה.