אייל, יום ג' 5.5.09, בוקר

מעבר איל   05:25 קיבלנו ידיעות על כך שהמעבר נפתח רק ב 4:30 גם ממיקי וגם מהפלסטינים במקום. כשאנחנו מגיעות ארבעה חיילים עומדים מול הקרוסלה ומגלים שהיא תקועה, כנראה בגלל הצפיפות הרבה.
אנו צופות בסוג של החלפת משמרות - ג'יפ נוסע לתוך השטח הפלסטיני דרך השער, פורק 8 חיילים חמושים כולל אפוד וקסדות, החיילים יוצאים בחזרה לשטח המחסום ונעלמים, הג'יפ יוצא גם והשער שוב ננעל.
החיילים מתווכחים איתנו על המיקום שלנו. אנו עומדות כמובן ב"שטח צבאי סגור" ללא צו. הבטיחו שיזמינו לנו משטרה. חייל בתגובה לתלונה של פלסטיני אומר "מה לעשות. ככה זה ותמיד זה יהיה ככה".
האנשים בתור כועסים. ממורמרים. שואלים למה אנחנו לא עוזרות. הם יוצאים באחת לפנות בוקר מהכפר, עומדים במחסום משלוש. מגיעים עייפים לעבודה.
המצלמה כרגיל מתקבלת בהתרגשות. כולל תנועת הצבעה קלגסית מלווה בפקודה להוריד את המצלמה. חייל ניגש, "תראי את המצלמה". כשאני אומרת לו שהוא לא יכול לפקד עלי, הוא משיב שהוא ביקש, "איך אני יכול לפקד עליך"? ומחייך. ילד.

5:44
הקרוסלה נפתחת, אבל בגלל הצפיפות קצב הכניסה מאוד איטי והמעבר בקרוסלה הוא מסע בפני עצמו. ארבעה אנשים בכל מחיצה של הקרוסלה נפלטים עם כל רבע סיבוב. 64 אנשים עוברים. החיילים צופים מהצד, חיוך משועשע מבליח לעיתים על פניהם. אחרי 5 דקות כאלה, החיילים פותחים פשפש לצד הקרוסלה. הזרם הגואה של האנשים מלחיץ את החיילים. אחד שולף את הנשק ומכוון מול הקהל בזווית לשמים (60 מעלות) למשך כמה שניות. וכעבור רגע, דחיפות ושלושה חיילים הפשפש נסגר. 
ישנם אנשים שמצליחים להעביר את המטען שלהם לפניהם, שיחכה צמוד לקרוסלה כשהם עוברים, אבל כנראה שזה באמת מסוכן כי החיילים אוסרים על זה. (אולי זה בניגוד לסדר הטוב).

5:55
ניידת מגיעה, שיחה קלה עם החיילים והופ - אנחנו מועברות אחר כבוד לצד השני של הגדר, לא לפני שלקחו מאיתנו תעודות מזהות.
השוטר נתנאל אלוש  מ.א. 1010347 והשוטר רמי חג'ג' מ.א. 1002468 מלווים במתנדב מודיעים לנו שאנו נמצאות ב"שטח צבאי סגור". והראיה- שלט האומר שזה שטח צבאי. זהו השער הראשון, לפני הכניסה לחנייה של המחסום.  כמו כן השוטר אלוש מיידע אותנו שיש חוק שאומר שאסור לנו להיות 50 מטרים לפני מחסום (??!). להפנות אותנו לפקודת החוק הוא לא ידע. הוא כן ידע להגיד לי שאני מפריעה לו עם השאלות שלי, בזמן שהוא ישב בניידת עם דלת פתוחה, עישן סיגריה וצפה בנו מכבדות בכפייה את הפקודה באופן פסיבי מאחורי השער.
הם גם ציינו ש"חבל שתיעצרו על שטות כזו".
אנו תוהות בקול רם איך קרה שהצבא הצליח לגייס שלושה שוטרים ומי יהיה לצד החוק?
כל אותו זמן, כמעט מיותר לציין, רכבים ישראלים (מעסיקים?) ואזרחים פלסטינים וישראלים חונים, הולכים, משוחחים ושוהים בתוך אותו "שטח צבאי סגור".
במוקד ההומניטרי עונים לנו לראשונה (וגם לאחרונה) ב- 6:15. ת' מבקש ממני לצלצל עוד 10 דקות. אחרי שלושה ניסיונות במועדים שונים, התייאשנו. הפלסטינים שיושבים בחוץ מספרים שבגלל שאין אפשרות לדעת מתי הם יכנסו לישראל, הם לא קובעים שעה עם המנהל. כשהם יוצאים הם מצלצלים אליו, ואז הם משחיתים עוד חצי שעה עד שעה בהמתנה שיבוא לאסוף אותם.
אנו רואות שתי נשים יוצאות, אחת מבוגרת. איך היא הצליחה לעבור רק אלוהים יודעת. הגברים מספרים שאכן מאוד קשה (ואף מנוגד לחוקי האיסלם) לנשים להדחק ככה עם הגברים בתור ורבות הנשים שמתייאשות ופשוט פונות לאחור.     6:40 השוטרים נוסעים. עוד רבע שעה, ואנחנו שוב צופות על המחסום.   קצת זמנים:
7:00- 77 אנשים ב- 3 דקות.
7:08- 52 אנשים בדקה אחת.
 7:14- 45 אנשים בשתי דקות.
7:17- 47 בדקה אחת. 7:21- 103 אנשים בשתי דקות. 7:30- 100 אנשים בשתי דקות. 7:35- 88 אנשים בשתי דקות.

מוכר הקפה מספר שהוא נעצר אתמול. מ 7:00 עד 15:00 כנראה שבגלל שנכנס למחסום. לא ממש הצלחתי להבין. השיחה מתנהלת בצעקות כי אנו נטועות במקום שבו לא כ"כ פשוט לראות אותנו, ומעדיפות להישאר שם. בצעקות הוא גם מקבל את הטלפון של מחסום- ווטש.   7:30 התור וכך גם הנכנסים מתנהלים יותר בעצלתיים (מה שבאופן אירוני מאפשר להכניס הרבה יותר אנשים בפרק זמן קצוב). רובם נראים עייפים או מיואשים או שניהם. אולי הם בכלל לא יצליחו לעבוד היום אפילו אם יעברו את המחסום. חלק מהאנשים, ספורים, מוותרים ופונים לחזור. כעת מגיעות גם נשים. בערך 100 מגיעות למחסום.    7:45 עזבנו.