בית לחם, מת"ק עציון, יום ג' 31.3.09, בוקר
06:30, מחסום בית לחם. ארבע עמדות בדיקה היו פתוחות. אנשים זרמו החוצה מחייכים ונינוחים – זה היה בוקר "טוב" מכל הבחינות. מישהו אמר שזה בוקר "טוב מאוד", ומישהו הפליג והשתמש בתואר "מצוין". האיש הוסיף שבבוקר הקודם הוא יצא מן המחסום לא לפני 09:30. אם כך, הוא המשיך בתהייה הנצחית, מדוע כל הבקרים אינם כבוקר הזה? ב-07:10 המחסום התרוקן משני צדיו.
רופא שעובד באלמקסד לא הורשה לעבור. הוא מחזיק, כך אמר, בכרטיס מגנטי, אך לא נושא אותו, כי די באישורים האחרים שברשותו. לא כך הבוקר. שיחת טלפון ארוכה ומפותלת עם המוקד לא הועילה. אלו הכללים, נאמר לנו. לבסוף האיש פנה לאשנב אחר. החייל או החיילת שם גילו נכונות לבדוק את מסמכיו ואת טביעת כף היד שלו, הכל כשר למהדרין, והוא הורשה להמשיך בדרכו.
לעומת זאת מזלו של ילד בן שבע לא שפר עליו. לא היתה עליו תעודת הלידה שלו. החיילת באשנב היתה חביבה, והיא התקשרה וניסתה לעזור, ללא הועיל. התקשרנו למוקד ההומניטרי, והם העבירו אותנו למת"ק. אין מה לעשות, הם אמרו, אלו הכללים. ראינו את הילד חוזר לבית לחם, מלווה בילד מבוגר ממנו, אולי אחיו, וממרר בבכי.
הדרישה הזאת שילדים יישאו את תעודת הלידה שלהם בכל אשר ילכו היא עוד אחד מן המסתורין של הכיבוש. זה מסמך שכתוב כולו בערבית, שרוב החיילים בלאו הכי אינם יודעים לקרוא. תרומתה של התעודה לביטחון הלאומי לא ברורה. אבל משהוחלט מתי שהוא היכן שהוא שחובה לשאתה, ההחלטה בלתי הפיכה. ילדים נוטים לאבד דברים. ייתכן שהילד הקטן איבד את התעודה שלו – לפי המאבטח, זה היה הבוקר השלישי ברציפות שהיא לא היתה ברשותו – והוא פחד לספר על אובדנו של המסמך יקר הערך. מי יודע.
08:25
מת"ק
עציון. ריק לחלוטין.