קלנדיה

צופות: 
חנה ש., רונית ד. (מדווחת)
18/05/2016
|
בוקר

בוקר עמוס מאוד

חזרנו לקלנדיה לאחר היעדרות של כחודש, בשל חגים וחופשות. הגענו למחסום ב-5:15 לערך. בדרך יש קטע שבו אין תאורת רחוב כבר שנים וגם אין מדרכה. בשעה זו של הבוקר, כשעדיין חשוך, זו ממש סכנת נפשות. ברגע האחרון הבחנו באדם הולך בצידי הדרך. השרב שהיה בתחילת השבוע כבר נשבר והבוקר קריר. אנשים יושבים סביב מדורה כדי להתחמם, עד שתגיע ההסעה שלהם.

עברנו ברגל לצד הפלסטיני. ובכן, בקלנדיה אין כל חדש... את פנינו מקדמים תורים ארוכים הגולשים כבר אל מחוץ לסככה. זאת למרות השעה המוקדמת ולכך שכל 5 עמדות הבידוק כבר פתוחות. בשעה 5:25 לערך הגיע שוטר, אך לא חל כל שינוי במצב התורים. להיפך, הם רק הלכו והתארכו שכן כל הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים. השוטר פונה לקהל ברמקול בערבית, מברך בוקר טוב ומודיע שמי שאין לו היתר (הכוונה לאנשים מבוגרים) יוכל להיכנס רק בשעה 8. הוא אומר משהו על המחשב, אך לא כ"כ הבנו. בינתיים התורים השתרכו לעומק מגרש החניה. מוכרי הבייגלה והעוגות סיפרו לנו שכך היה המצב כל השבוע.

חברנו ח' מגיע וניגש לשוחח עמנו. הוא מספר שבשוק מחנה יהודה, שם הוא עובד, החיים חזרו למסלולם. אנשים שוב פוקדים את השוק בהמוניהם. הוא מציג לנו את בנו, בחור בן 27 הנראה צעיר מגילו. עד לאחרונה עבד בשטחים. בשנה האחרונה הוא התחתן ורוצה להקים משפחה. השכר הזעום המשולם בשטחים (1,800 ₪ לחודש) אינו מספיק כדי לפרנס משפחה. לכן גם הוא יוצא כעת לעבוד בישראל.

בינתיים מתחילים להתאסף אנשים ליד השער ההומניטרי, ממתינים לפתיחתו הצפויה. השער אמור להיפתח בשעה 6. לקראת 6 מגיעה שוטרת, אך אין זכר לחייל/ת מהמת"ק שאמורים לפתוח את השער. גברים זכאים ממתינים ליד השער. נשים מתלבטות, האם להמתין ליד השער או לנסות להשתלב בתור הרגיל (שם בד"כ הגברים מאפשרים לנשים להשתלב בכניסה למכלאות). הדקות נוקפות ודבר לא קורה. ב-6:20 לערך התקשרנו לחמ"ל. החייל מעברו השני של הקו מסכים איתנו בדבר חשיבות פתיחת השער ההומניטרי, אך לא הצלחנו להבין ממנו מדוע השער לא נפתח עד כה ומתי הוא צפוי להיפתח.

רק ב-6:30 נראתה סוף סוף החיילת מהמת"ק מגיעה. לקח עוד כמה דקות עד שהחלה בסינון האנשים. מי שאינו זכאי נדרש להמתין בתור הרגיל, שסופו מי ישורנו... אנשים ונשים מבוגרים ללא היתר נדרשים להמתין לשעה 8. (חלקם הלכו לתור הרגיל ועברו בו, ולא ראינו שהוחזרו.) גם אחרי שהשער סוף סוף נפתח, האנשים (כולל מבוגרים מאוד וילדים) המתינו עוד כמה דקות עד לפתיחת הקרוסלה שאחרי השער ובטרם יוכלו לגשת לעמדות הבידוק (שם מחכות להם עוד 2-3 קרוסלותinfo-icon...).

יצאנו החוצה לקנות כוס תה. בקיוסק אנו פוגשות את אימן, אותו לא ראינו מזמן. בזמן האחרון אחיו מוחמד אייש את הקיוסק. אימן גידל זקן לתפארת בינתיים. כשאנו חוזרות פנימה פתאום מתחילה מריבה ודחיפות בכניסה למכלאות. לרגע נראה שהתורים – שהיו מסודרים כל הבוקר – עומדים לקרוס בשעה מאוחרת זו (כבר כמעט 7). למרבה המזל זה לא קורה, והבחנו גם שיש מדי פעם מישהו שלוקח על עצמו לסדר את התור ולמנוע מאנשים להידחף.

רק ב-7:20 לערך הצטמצמו התורים. הצטרפנו לאחד מהם ולקח לנו כ-20 דקות לעבור. החיילים בעמדה מופתעים לראותנו ונדרשת התייעצות ביניהם כדי לוודא שאנחנו ממחסום וואטש ואפשר לעבור. לצערנו זה גרם לעיכוב נוסף לפלסטינים שהיו עמנו באותה עמדת בידוק. התנצלנו בפניהם ויצאנו אל פקקי התנועה של הבוקר בדרך למרכז העיר.