עופר - נשים, קטינים

במקום בו נשמעת באופן קבוע הקריאה "פה זה לא ביקור", פתאום מחווה אנושית.

כששמעתי שקוראים למשפחת אבו מאריה להגיע לאולם התחלתי ללכת – אבו מאריה זה השם של אחת החמולות הגדולות בבית אומר, ויש לי שם חברים רבים. בשלב הזה ראיתי זוג קשישים – גבר עיוור שנשען על אשתו. הדיון היה בעניינו של בנם שעצור כבר כמה חודשים.

בזמן הדיון התנהלה שיחה ערה בין ההורים והבן. לקראת הסוף קם האב העיוור ופנה לשופט, רס"ן כמאל זהר אלדין. האב ביקש לחבק את בנו. השופט פנה לסוהר ואמר לו שהוא מרשה לאב לחבק ולנשק את הבן. השופט גם ביקש מעו"ד אחלאם חדאד לגמור את ההליכים המשפטיים כי זה בלתי אפשרי שההורים במצבם יגיעו בכל פעם. עו"ד חדאד ענתה שהיא תמיד מבקשת מההורים לא להגיע אבל הם מתעקשים. ברור, איפה עוד יוכלו לראות את הבן?

בדיון אחר, בפני השופט ראני עאמר, נאמר לשני אחים שהדיון (שהיה מאוד קצר) נגמר ועליהם לצאת. האחים ביקשו עוד כמה דקות כי אין להם אישור לבקר בכלא, ואז השופט אמר: פה זה לא ביקור!

זה היה יום מאוד ארוך – הדיונים התחילו מאוחר מאוד והחצר התמלאה בעוד ועוד בני משפחה. מאוחר יותר התברר לי שהיה ביקור של הפצ"ר, אבל למה זה תמיד על חשבון הזמן של הפלסטינים?

היו דיונים של הנשים שנעצרו בחברון לפני כחצי שנה (סאידה בדר, סוזן עוויווי, סוניה אל חמורי) – כולם נדחו ונקבעו תאריכים חדשים.

היה גם דיון קצר לפאוזיה חמד (הסיפור המוזר על סכין פירות שנמצאה אצלה במחסום קלנדיה) וגם הוא נדחה – עו"ד אכרם סמארה אמר שהוא עוד לא הצליח להבין מה בדיוק קרה שם.

בחצר דיבר איתי מכר משבט אבו דאהוק (ג'הלין) – הוא סיפר לי שבנו בן ה-14 נעצר אחרי שהביא אוכל לקרובי משפחה שעובדים בלילה בשמירה במישור אדומים, והואשם כשב"ח! הוא שוחרר בערבות והיום היה דיון שהמשכו יהיה בעוד כמה ימים.

כשעזבתי בשעה 3 הייתה החצר עדיין מלאה.