עופר - הארכת מעצר, קטינים

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
ויוי צורי, ניצה אמינוב (מדווחת)
20/08/2017
|
בוקר

שיחות בחצר בית המשפט

 

יש פעמים בהם דיוני הארכות המעצר שנעשים בסרט נע, הדחיות בדיונים שעורכי הדין מבקשים (כי הם זקוקים לעוד זמן להתדיין עם התביעה בדבר הסדר טיעון), חוסר היכולת לדווח על דיוני הקטינים - כל אלה גורמים לנו לשבת ולשוחח ארוכות עם בני המשפחות שהגיעו לדיונים.

 

אנו שומעות ממקור ראשון על הפשיטות הליליות שתמיד כוללות הפיכת הבית (ופעמים רבות נשאלות - למה הם עושים את זה?), על מעצר קטינים על יד בית הספר, אחרי שהחיילים הגיעו לשם בכדי ליצור פרובוקציה, על הגעגועים לתקופה שלפני בניית החומה, כשאפשר היה לעבוד בישראל וגם סתם להסתובב.

את הפלסטינים שמגיעים ממחנות כמו ג'לזון או דהיישה למשל, אנו שואלות מהיכן גורשה המשפחה ב-48.

 

כמעט תמיד אנו נשאלות אם אנחנו יכולות לעזור במשהו, מבקשים שניכנס לדיון, שננסה לדבר עם השופט. הפלסטינים, בעצם, יודעים שאנחנו לא יכולות לעשות כלום, אבל תמיד יש איזו שהיא ציפייה; הלוא אנחנו ישראליות (ואנחנו לא שוכחות לרגע שאנחנו חלק מהחברה המדכאת). תמיד קשה לראות את הציפייה הסמויה של הפלסטינים שאולי יבינו בבית המשפט שכתב האישום אינו נכון, שהקטין צריך לחזור ללימודים, שהגבר רק ניסה לפרנס את המשפחה, שלא ייקחו את אישור העבודה מבן המשפחה של מי שנעצר - הלוא המקום קרוי בית משפט.

 

ואנחנו כל הזמן לומדות. למשל, האם שחיכתה מאז הבוקר לדיון של הבן, וכשעזבנו בחמש אחר הצהריים היא עוד חיכתה. האשה הייתה עם יד חבושה כולה שהייתה במתלה. שאלנו אותה מה קרה - יום קודם היא החליקה בבית על שברי זכוכית, נלקחה לבית החולים ושם נותחה. היא התעקשה להשתחרר מבית החולים ולהגיע לכאן - הבן נעצר לפני שבוע, והיא מוכרחה לראות אותו! היו לה כאבים קשים, וכמובן שלא אפשרו לה להכניס איתה את הכדורים נגד הכאבים.

 

תמיד מחמם את הלב לראות את האהבה שבני המשפחה מנסים להרעיף על יקיריהם במשך הדיון בבית המשפט. תמיד מתייצבים לדיונים; כמעט ולא מקשיבים להאשמות שמועלות על ידי התביעה, ורק מנסים לדלות עוד מעט אינפורמציה מיקיריהם על מצבם בכלא.

בני המשפחה מוצאים במהירות מהאולם כי "פה זה לא ביקור", אבל בשבילם זה בהחלט תחליף לביקור, מה עוד שרבים מהפלסטינים לא מקבלים אישור לבקר בכלא.