עופר - גזר דין, הסתה

שופט: רס"ן חיים בלילטי

ההסתה - נסיכת בתי המשפט הצבאיים

כבר בכניסה למתחם מקדם את פנינו סירחון הביוב. הוא תמיד שם, בחורף ובקיץ ומבשר לבאים מה יצטרכו לנשום בשהייתם בבית המשפט הצבאי.

בתחילה הלכנו לאולם מס' 2. שם הסביר לנו השופט בסבר פנים יפות כי במקום מתקיימים דיונים של קטינים. אם הקטין ועורך דינו יסכימו לנוכחותנו – נוכל להישאר. עורך הדין אחמד ספיה אישר בפני השופט שהקטין אינו מתנגד לנוכחותנו וכבר כמעט התיישבנו כאשר הסביר לנו השופט שנוכל להישאר אבל אי אפשר לפרסם את שמו של הקטין, תעודת הזהות שלו וכל פרט מהמתרחש באולם. זה כמובן מפאת השמירה על זכויות הקטין. אנחנו מכירות את הנוהל הזה אבל בכל זאת התרגשנו: ככה לשמור על זכויות האדם ועל הפרטיות ואפילו של קטינים? איזה מופת של שלטון החוק ושל אנושיות! 50 שנה של כיבוש לא שחקו את מחויבותה של ישראל לזכויות האדם. מה נפלא. במחשבה שנייה ושלישית הרהרנו מה בנוגע לזכות לפרטיות כאשר פורצים לבית באישון לילה וגוררים משם משפחה בפיג'מות, כולל הקטין? מה בנוגע לזכות הזאת כאשר קטין מובל, מוכה, נחקר ומאוים בג'יפ עם חמישה מג"בניקים. האם הפרטיות הזאת נוגעת רק לארגוני זכויות האדם? ולמה אסור לדווח על כך? האם השמירה על הפרטיות משרתת את הקטין הנאשם, או את בית המשפט שלא מעוניין לפרסם את דיוניו ופסיקתו? ולמה רק קטינים?

כי הזכות לפרטיותו של הקטין כמו גם שאר גינוני בית המשפט הצבאי היא כמו בגדי המלך החדשים – מן כיסוי לפשעי הכיבוש אבל בסופו של דבר די שקוף.

איוב אחמד לעאצי דמרה, ת.ז. 8527633333 

בן 24 - ממחנה הפליטים עקבת ג'אבר (ליד יריחו)

האשמה: הסתה

סנגור: איליה תיאודורי

איוב דמרה נעצר ב-1.8.16. בדיון על עניינו ניצבו זה מול זה הזכות לפרטיות שבית המשפט הצבאי מגן עליה כל כך יפה והגיבור החדש של כתבי האישום: פייסבוק. בין אוקטובר 2012 לבין 2016 הוא תיחזק עמוד פייסבוק שיש לו 4000 עוקבים, ועינו של צה"ל פקוחה עליו והזכות לפרטיות לא מפריעה לצה"ל לעשות כן. צה"ל אינו נזקק לאישורו של איוב להיכנס לעמוד הפייסבוק שלו.

לדברי כתב האישום הוא העלה לעמוד זה תמונות של רעולי פנים אוחזים בסכין וקוראים להפגנת כוח, ואולי גם תמונות של חיילי צה"ל ומג"ב בפעולה. העמוד זוכה, לדברי כתב האישום, לתמיכה רבה, ולכן איוב הואשם בהסתה. כלומר, אילו איוב ואחרים כמותו לא היו מעלים את התמונות הללו לעמודי הפייסבוק, היו הפלסטינים סבורים ומאמינים שהן חיים בגן עדן. על פי בית המשפט הנכבד התמונות הללו מגלות לפלסטינים בגדה מציאות שלא היו מודעים כלל לקיומה, מסיתות אותם וגורמות להם להאמין שמשהו לא בסדר.

כן, ולכן קבע השופט שאיוב אשם בקריאה מפורשת לאלימות ולטרור בעמוד הפייסבוק שלו, וגזר עליו 10 חודשי מאסר ועוד 10 חודשי מאסר על תנאי ו-3000 ₪ קנס.

לארא נאצר מחמוד טראירה, ת.ז. 401588934  

בת 20 מהכפר בני נעים.

האשמה: הסתה.

לארא משוחררת בערבות.

סנגור: איליא תיאודורי שהופיע בשם אכרם סמארה.

לארא היא אחותו של הבחור שרצח את הנערה הלל אריאל ב-1 ביוני השנה. לארא התראיינה לרשת הטלוויזיה אל קודס, קיללה את היהודים ואמרה שהיא מקווה שאחיה יהיה מאושר בגן עדן ושאיננה זקוקה לתומך אלא לאללה. על כך היא נעצרה ב-3.7.16 והובאה למשפט באשמת הסתה.

אנחנו לא שמענו את הראיון ואיננו יכולות לומר עליו דבר, אבל אנחנו מכירות היטב את הראיונות של משפחות יהודיות שכולות בטלוויזיה הישראלית בכל הערוצים. הצער הוא אותו צער ורגשות הזעם והמחאה כנראה גם הם אותו הדבר. אבל מה שבטלוויזיה הישראלית זה רייטינג, בטלוויזיה הפלסטינית זו הסתה.

מחוץ לאולם שוחחנו קצת עם אבי המשפחה שסיפר שבן נוסף שלו עצור בעופר ומחכה למשפטו. לארא אמורה להשתחרר היום בערבות של 6000 ש"ח לאחר שהמשפחה תשלם את הערבות. אבי המשפחה ובנו סיפרו לנו בארשת של עצב וחרדה שבעוד שלושה ימים מתכונן צה"ל להרוס את ביתם. הם פנו לעזרת המוקד להגנת הפרט אבל אינם יודעים מה נעשה בעניין זה ואם זה יעזור.

הדיון הבא בעניינה של לארא נקבע ל-8.9.16, ועד אז נאסר עליה לדבר עם התקשורת.

עיד טלעת עבד אל חמיד דאר יאסין, ת.ז. 854709524  

בן 23 מבית רימא.

האשמה: הסתה.

סנגור: טארק ברגות

כיום נראה שנסיכת כתבי האישום היא ההסתה. כמובן לא קראנו בעמוד הפייסבוק של עיד דאר יאסין שנעצר לפני כחודשיים, אבל כנראה הוא כתב בו את חוויותיו, דעותיו וזכרונותיו, אולי גם שיתף תמונות של רעולי פנים, של חיילים, של הריסות בתים, של שריפת מטעים. ואלה כמו שכבר כתבנו, מגלים לפלסטינים שיש כיבוש והוא אלים, אכזרי ולא מוסרי. על כן הוא נעצר במחסום בדרכו הביתה מרמאללה ששם הוא עובד במסעדה והואשם בהסתה.

הסנגור ביקש וקיבל דחייה של חודש.

ג'האד ג'בר חסן אלהרוש, ת.ז. 958296238 

משוחרר בערבות, תושב ראשון לציון בן 43.  

האשמה: פלילי אחר אבל הכוונה לשימוש בתיעוד מזויף.

סנגור: עיסאם מראר

הסיפור של ג'האד כמו גם ג'האד עצמו, נע בין מדינת ישראל  וחוקיה לבין המציאות ואילוציה. הוא תושב השטחים, גר בראשון לציון עם שלושת בניו ועובד בישראל. רישיון העבודה שלו בוטל במאי 2015. הוא ידע זאת אבל משום מה שמר את הטופס עם החותמת של הביטול יחד עם תעודת הזהות שלו. במחסום שועפט גילה החייל את המסמך המבוטל ועצר את ג'האד באשמת כניסה לישראל ללא היתר. אבל האיש גר בראשון.

אמינה עודה חוסיין מחמוד, ת.ז. 911732584  

משוחררת בערבות, בת 35 מג'בל מוכבר.

האשמה: החזקת סכין.

סנגור: עומר אל אערג'

אמינה בעלת תעודת זהות ירוקה. היא גרושה ואם לבן. היא עצמה תושבת השטחים, אבל היא גרה עם אמה הזקנה שהיא חולת אלצהיימר ומטפלת בה, ומכוח הטיפול באמה הותר לה לגור בג'בל מוכבר. בתאריך שלא קלטנו היא הגיעה למעבר הזיתים ובידה סכין באורך 12 מ"מ ונעצרה. בית המשפט לא נדרש לשאלה למה עשתה זאת.

היום היא נשפטה למאסר כימי מעצרה, תשלום 1500₪ קנס שיחולטו מהערבות (שהייתה 2000 ₪) וגם מאסר על תנאי.

ואנחנו ראינו שכל אלה - השופט, כתבי האישום, הדחייה, הפרוטוקול, הנימוס והסבלנות, העמידה על הזכות לפרטיות, ההפרדה בין קטינים לבגירים, הסנגורים והתובעים ופומביות הדיון - כל אלה אינם אלא סוג של בגדי המלך החדשים המנסים ולפעמים אפילו מצליחים קצת לכסות את מערומי המלך – המדינה, שבידה האחת מהדקת את אחיזתה החונקת את  חופש הביטוי, חופש התנועה, הבעלות על הקניין, משטר המחסומים והאישורים וכל היתר, ובידה השנייה מנהלת משפטים לפי כל הכללים.