עופר - גדר הפרדה, זריקת חפץ מבעיר

צופות: 
איבון מנסבך, חוה הלוי (רשמה)
24/10/2018
|
בוקר

באולם מס. 3

שופט: רס"ן סבסטיאן אוסובסקי

 

ברשימת הדיונים 35 תיקים. 15 מהם על יידוי חפצים, 7 על החזקה ו/או סחר באמל"ח והיתר על יציאה מהאזור ללא התר וחברות ופעילות או עברות רכוש.

 

טארק סאמח פארס אלחטיב - ת.ז. 860052778

סנגורית: קרן תורן היבלר ממשרד גבי לסקי

 

טארק, בן 24, תושב בית רימא, הודה במסגרת עסקת טיעון כי במהלך הפרות סדר בתחילת שנת 2018, בכפרו, זרק בקבוק תבערה לעבר כוחות הביטחון. במהלך אותה הפרת סדר נפגע רכב של כוחות הביטחון. באותה תקופה ובאותו המקום יידה עם אחרים בקבוקי תבערה ממרחק 18 מ'. באותה שנה בנבי צאלח יידה כ-30 אבנים לעבר כוחות הביטחון יחד עם אחרים.

 

בכתב האישום הזה יש חורים כמו ברשת דייגים. אין תאריכים, אין מיקום, אין זיהוי, ואכן, התובע הצבאי אמר בפה מלא כי "מדובר באירועים שהתרחשו לפני זמן מה וכן קושי ראייתי משמעותי שנוגע להפללות שבתיק". באמת, הביטוי קושי ראייתי, שעוברים עליו בשתיקה ומתעלמים ממשמעותו, הוא סימן מובהק למצח הנחושה של מערכת המשפט הצבאי.

הניסוח הזה מספר סיפור שלם על דיכוי והתנגדות וחקירות, אולי באיומים ואולי בעינויים, והפללות והפחדות ופחד, והנה בערך תסריט לא דימיוני: מישהו מבית רימא או מנבי צאלח נעצר, נחקר וסיפר ומנה, כמובן "מרצונו הטוב והחופשי", שמות של בחורים רבים אחרים שגם הם נעצרו והודו, כמובן מרצונם הטוב והחופשי, והפלילו עוד אחרים. וגם את טארק.

 

השופט בפסק דינו אכן העיר כי "בתיק קשיים ראיתיים משמעותיים מאוד אשר הובילו להקלה משמעותית בענישה וכמובן לויתור ההגנה על טענותיה". למה כמובן? כדי להשיג את עסקת הטיעון שכללה 20 חודשי מאסר מיום מעצרו של טארק, ו-15 חודשי מאסר על תנאי למשך 5 שנים, "והתנאי הוא שבמשך 5 שנים מיום שחרורו לא יעבור הנאשם עבירה בה הורשע בתיק זה או עבירה שיש בה יצירת סיכון לחיי אדם בכוונה".

קודם כל, מי זה ה"אדם" שנזכר בגזר הדין? חייל או מתנחל. ואפשר גם ליישם את הניסוח הגמיש הזה  - "יצירת סיכון לחיי אדם בכוונה" – על כל כך הרבה מצבים המאפשרים לשוב ולעצור ולכלוא ולשפוט ולקנוס את טארק אם יפר את תנאי ה"על תנאי" שלו.

ואי אפשר בלי ההכנסה לקופת צה"ל המרוששת עוד יותר את הכלכלה הפלסטינית המרודה – 4000 ₪ קנסinfo-icon או 4 חודשי מאסר תמורתם.

 

צפינו בעוד ששה דיונים, כולם על  יידוי חפצים,  ובכולם ביקש הסנגור דחייה, וגם במשפטו של

 

האני פאיז עבד אלחאפז זרו - ת.ז. 854937133.

סנגור: נסים שמיה

 

דיווחנו עליו ועל משפחתו בדוח הקודם שלנו. חייהם של עשרת בני משפחת זרו הם התגלמות של הרשעות וההסתבכות של ביורוקרטיית הכיבוש – הם שב"חיםinfo-icon בביתם וזה הסיפור כפי שסופר לנו על ידי העו"ד נסים שמיה ועו"ד לאה צמל שייצגו בזמנים שונים את המשפחה.

משפחת זרו גרה בביתה משנת 1992. בשנת 2003 החלה ישראל לבנות את חומת ההפרדה ושנה לאחר מכן היא הושלמה. אלא שבוני חומות אינם מתעסקים בזוטות כמו אנשים. ביתה של משפחת זרו נשאר בצד המערבי של החומה, בתחומי ישראל, ובכך נותקו מהשטח הפלסטיני. תעודות הזהות שלהם משויכות לאזור חברון ושם גם למדו הילדים.

משפחת זרו היא בת 10 נפשות, אבי המשפחה, אשתו וילדיו. בשנת 2016 הם קיבלו ממדינת ישראל היתרי מעבר ועברו יום יום במחסום סוואחרה (המוכר בוודאי לחברות המשקיפות במחסומים).

ואז, אי שם בשנת 2011, מישהו שם לב שהם גרים בשטח שמדינת ישראל טוענת לריבונות עליו ואישורי המעבר נלקחו מהם. התחילו צרות, והם פנו וביקשו עזרה. עו"ד יסמין ברהום כתבה לקצין פניות הציבור במינהל האזרחי, וגם ליועץ המשפטי של מת"קinfo-icon עוטף ירושלים, והם ענו לה בזו הלשון: ...

 

"אבקש להודיעך כי מרשך ובני משפחתו הוספו לרשימת מורשי המעבר במעבר סואחרה, זאת על פי הערכת המצב נכון לעת זו. באפשרות הגורמים המוסמכים לכך לשנות החלטה זו באם ימצאו לנכון".

 

וכנראה שבאמת "מצאו לנכון" כי שוב נלקחו מהם אישורי המעבר והודיעו להם באמצעות עורכי הדין כי

אין באפשרותם לעבור באמצעות מספרי המעבר וכי הם צריכים להחזיק בהיתרי מעבר.

 

אם מישהי מקוראותינו מרגישה את ריח העיפוש של הביורוקרטיה מתקרב ובא, היא צודקת, כי באמת אין כמו הביורוקרטיה כדי למרר את החיים ולהעמיד פני צדיקים גדולים.

ואכן, החל מפברואר 2016 נלקחו אחד או שניים או שלושה מבני המשפחה לתחנת המשטרה, עוכבו שם ונשלחו הביתה – ככה, קצת למרר את החיים, ואחר כך גם החלו הפלישות הליליות.

במשך שנת 2016 כתבו עורכי הדין במשרד לאה צמל 16 מכתבים למינהל האזרחי, למת"ק עוטף ירושלים וליועץ המשפטי של משרד הביטחון - וללא הועיל. מעוכביםinfo-icon במחסום, מנועים מקשר עם השטח הפלסטיני, ולילותיהם חשופים ופרוצים – והכל חוקי.

 

עוה"ד נסים שמיה שקיבל את התיק החל גם הוא להתכתב. עם מינהלת עוטף ירושלים, עם משמר הגבול, עם שר הפנים, עם מחלקת הבג"צים בפרקליטות, ועם היועמ"ש מנדלבליט שהעביר את הנושא לטיפולה של המשנה ליועמ"ש שענתה לו ש"הנושא הוא נושא מורכב ואנו מנסים למצוא פתרון לבעיה".

אנחנו פגשנו את אבי המשפחה, פאיז זרו בעופר, משום שבנו, האני, "נתפס" או "נעצר" במחסום והואשם... ועכשיו העניין עבר אל השופט הצבאי האמור לפתור מה שכל הדרגים האחרים לא פתרו (ולדעתי גם לא רצו לפתור).

 

כל הסיפור הזה הוא כל כך נבזי. הבירוקרטיה נפתלת ומתפתלת איך לפתור את התסבוכת שהיא עצמה יצרה, משום שאם אכן יתנו למשפחת זרו אפשרות לחיים נורמליים, לדעתנו יקומו מיד עוד משפחות רבות אחרות הנמצאות במצב דומה ויטענו לתקדים, ואז מה יהיה עם תחושת הכוח הכל יכול של משמר הגבול, עם הסמכות של המינהל האזרחי, עם מינהלת עוטף ירושלים המאשרת את כוחה וסמכותה בכך שהיא ממררת את החיים למשפחת זרו ולמשפחות רבות אחרות, ועם בתי המשפט הצבאיים שממשיכים לשפוט את הקורבנות ולא את "כוחות הביטחון", ועם התביעות הרבות שעוד יצוצו, ועם העוול שנגרם למשפחה במשך שנים.