מריים עומדת לאבד את רגלה ואת ראייתה. כעת גזלה ממנה המדינה גם קורת גג

בשולי הכפר פסאיל, בחום של 45 מעלות, הצטופפה החודש משפחתה מרובת הנפשות של מריים נווארווה החולה, בצלה של בקתה עלובה. זהו המבנה היחיד שנותר במקום, לאחר שהמינהל האזרחי ביצע לאחרונה שתי פעולות הריסה במקום. איש אינו מבין מדוע הוחלט לעשות זאת דווקא עכשיו, אחרי 20 שנה שבהן התגוררה המשפחה במקום - ובעת שבחוות השכנות משתקעים מתנחלים באין מפריע.

כבשה אחת עומדת ומשתעלת בלא הפסק בשולי הכפר פסאיל, בבקעת הירדן. לידה, המראה שנגלה בפנינו השבוע מכמיר לב: עיי חורבות, גלי הריסות, וביניהם צאן, כלבים משוטטים, תלי אשפה, מכלי פלסטיק, צינורות קרועים וחפצים הרוסים. מריים נווארווה נשענת על מקלה, ומגששת את דרכה בחצי עוורונה בין ההריסות. רגלה האחת נפוחה, לאחר שאצבע אחת כבר נכרתה לה בשל סוכרת. ארבעה מבני משפחתה חולים במחלה, אך מצבה הוא הקשה מכולם.

"זה הביקור השלישי שלי אצלם, ובכל פעם אני חוזרת נרעשת וכואבת יותר", כתבה בסוף השבוע פעילת "מחסום ווטש", דפנה בנאי, בעמוד הפייסבוק שלה. "מריים עומדת לאבד את רגלה ואת מאור עיניה. פעם בחודש היא מקבלת זריקה לתוך עיניה בניסיון להצילן. (היא) נראית זקנה וחלושה, חולת סוכרת. גרה עם בעלה, בנה וכלתה, בשוליים היבשים והקשים ביותר של פסאיל. החום באוגוסט-ספטמבר עבר את 45 מעלות במרבית הימים. ב-25 באוגוסט הגיעו החיילים השכם בבוקר והרסו את הפחונים העלובים, את המטבח ואת דיר הצאן. מאז הם היו בשמש. מלבד אוהל קטן שתרם הצלב האדום. אני לא מסוגלת להבין איך שרדו. אנחנו, אחרי עשר דקות הרגשנו שתיכף נתעלף וברחנו משם. ככה מרגישים בגיהנום".

אבל בכך לא תמו תלאותיה של מריים נווארווה ובני משפחתה. כוח ההרס של המינהל האזרחי חזר מאז שוב ב-30 בספטמבר, והחרים ארבעה קרוואנים שתרמה להם הרשות הפלסטינית, כדי לאפשר להם לחיות איכשהו. גם ביום שני השבוע חזרו אנשי המינהל שוב, הפעם רק כדי לצלם את קרעי האוהלים שהוקמו מחדש. הם הבטיחו לבוא שוב, כדי להרוס את המבנה היחיד שהותירו על כנו, הבקתה של מריים — המקום שבו מצטופפת עכשיו המשפחה מפני החום, וחלקה אף לנה בו בלילות. גם את הדיר המאולתר שבנו מחדש תיעדו — מקום שבו מצטופפות עכשיו 70 הכבשים, צמודות זו לזו ונאחזות זו בזו, כדי למצוא לעצמן מפלט בחום הבקעה.

צריך מידה גדושה במיוחד של אטימות לב והיעדר חמלה כדי להרוס לאשה הזאת את ביתה. מכל אלפי הבתים והקרוואנים שבנו המתנחלים בפראות מכל עבר, דווקא המאהל הזה, ששוכן לצד הכביש הפנימי בין פסאיל תחתית לפסאיל עלית - שני כפרים פלסטיניים זעירים בשולי בקעת הירדן - הוא המקום לאכיפת החוק הלא-חוקי של הכיבוש. אך כשהמטרה היא לטהר את שטחי C ככל שניתן מתושבים פלסטינים, בוחרים קודם את החלשים ביותר. אותם מגרשים ואת מאהליהם ופחוניהם הורסים, גם לאחר 20 שנה שבהן הם חיים בהם.

מבנה שירותים שקיבלו כתרומה לא משמש אותם לפי שעה, כי גם את צינורות המים קרעו להם כשהרסו את המתחם. "זה ליופי", אומר עימאד בחיוך מר

לישון על האדמה

מאוורר קלוש מנסה לפוגג במקצת את החום, בין ההריסות. עימאד נווארווה, הבן הבכור, בן 34, כבר לא יוצא מזה שבועיים לעבודתו כפועל חקלאי בשדות הפלפל ובכרמי הענבים של ההתנחלות תומר הסמוכה, בשכר ניצול של כ-80-70 שקל ליום. עימאד חושש להותיר את אמו ואת אשתו, דלאל, לבדן במאהל, שמא יבוא הצבא שוב להרוס. 

אבי המשפחה, מוסא, נסע ליריחו לקניות ולסידורים. הוא בן 60 ומריים בת 54. יש להם תשעה ילדים, שישה מהם גרים איתם במאהל. שלוש בנות נישאו ויצאו ממנו. עימאד ודלאל, שמחייכת מבוישת בירכתי המטבח המאולתר, נשואים מזה 12 שנה. הם חשוכי ילדים, ככל הנראה בגלל מחלת הסוכרת שממנה סובל גם עימאד. בשכם הציעו להם בעבר טיפולי פוריות תמורת 15 אלף שקלים, שאין להם.

Daphne Banai Facebook

about 7 months ago

בגיל 65 מריים עומדת לאבד את רגלה ואת מאור עיניה. פעם בחודש היא מקבלת זריקות לתוך עיניה בנסיון להצילם. נראית זקנה וחלושה, חולת סכרת. גרה עם בעלה עבדאללה, במה וכלתה בשוליים היבשים והקשים ביותר של פסאיל. החום באוגוסט ספטמבר עבר את ה-45 מעלות במרבית הימים.
ב-26 לאוגוסט הגיעו החיילים השכם בבוקר והרסו את פחונים העלובים, את המטבח ואת דיר הצאן. מאז הם היו בשמש. מלבד אוהל קטן שתרם הצלב האדום . אני לא מסוגלת להבין איך שרדו. אנחנו, אחרי 10 דקות הרגשנו שתיכף נתעלף וברחנו משם. ככה מרגישי...

See More

המשפחה מתגוררת כאן מזה כ-20 שנה. הם עברו לכאן מאזור בית לחם, אי שם בין  תקוע ונוקדים, לאחר ששמעו שבבקעת הירדן יש עבודה בהתנחלויות. שכניהם במאהל שממול הם בני התעמרה, המשפחה הגדולה מאזור בית לחם. המאהלים והבקתות שלהם עדיין עומדים על תלם. זהו שטח C, והם מעולם לא קיבלו היתר להתיישב - אין להם גם שום סיכוי לכך. חלק ניכר משכניהם, המתנחלים בחוות ובמאחזים בסביבה, חוקיים הרבה פחות. 

מהצד השני של המאהל ישנו אתר ארכיאולוגי שנחפר לפני שנים. כעת מתגוללת בו אשפה. במשך שנים שימש האב מוסא כשומר האתר, אך בשנים האחרונות הפסיקו לשלם את שכרו. מריים מסירה את נעלה ומציגה את כף רגלה החולה. פיה נטול שיניים. היא רואה רק למרחק כמה מטרים, ובלילות היא לא רואה כלל. הזריקות שהיא מקבלת אחת לכמה חודשים במרפאה ביריחו אמורות להציל את מאור עיניה, מחירן 600 שקל האחת, וכעת היא הפסיקה לקבלן בגלל מחסור בכסף.

במהלך 20 השנים שבהן הם מתגוררים כאן, לא היו להם, לדבריהם, שום בעיות עם המינהל האזרחי. רק לפני כשנה קיבלו צו פינוי. עורך דין מטעם הרשות הפלסטינית ניסה, ללא הצלחה, לבטל את רוע הגזירה. ואז הם הגיעו.

זה היה ב-25 באוגוסט. בשעת בוקר מאוחרת, הגיע כוח צבאי גדול עם כ-15 כלי רכב ודחפור שעלה על המתחם. "אסור לכם להיות כאן, לכו מכאן", הם אמרו לבני המשפחה - והחריבו כמעט הכל. "אנחנו לא נלך מכאן", השיב האב, מוסא, "אתם הורסים את הבתים שלנו ואנחנו נישאר על האדמה". 

רק את הבקתה של מריים הותירו, גיבוב מבנה שחלקו קירות וחלקו בד ופח - וגם את הטאבון שעומד על תלו עד היום, האש שלו מוזנת בזבל האורגני של הכבשים.

באותו הלילה הם ישנו על האדמה, יחד עם הצאן. למחרת, הביא להם ארגון הצלב  האדום הבינלאומי ארבעה אוהלים לבנים שבהם השתכנו. כעבור כחודש, ב-20 בספטמבר, הביאה להם הרשות הפלסטינית ארבעה קרוואנים לגור בהם. הם הציבו אותם מעברו השני של הכביש הפנימי של פסיאל. אם אסור להם להיות בצדו המזרחי, אולי יתירו להם להיות בצדו המערבי, חשבו. 

רק כמה ימים חלפו עד שכוחות המינהל האזרחי הגיעו, והחרימו להם את גם ארבעת הקרוואנים. הם העמיסו אותם על משאיות ונסעו משם. כעת ישן אב המשפחה תחת כיפת השמיים, על דלת ברזל שנעקרה ממקומה וניצלה איכשהו מההרס. אשתו והילדים ישנים על רצפת הבקתה היחידה שנותרה על מכונה, וכעת היא משמשת גם מטבח בשעות היום. מבנה שירותים שקיבלו כתרומה לא משמש אותם לפי שעה, כי גם את צינורות המים קרעו להם כשהרסו את המתחם. "זה ליופי", אומר עימאד בחיוך מר. את המים הם קונים עכשיו ממכלית שמובילה אותם. לרשת החשמל של פסאיל הם עדיין מחוברים.

בקיץ קשה, בחורף קשה

השבוע פנינו למתאם הפעולות בשטחים בשאלה: "באוגוסט ובספטמבר הרסו כוחות המינהל את המאהל של משפחת נווארווה בפסאיל שבבקעה. הם מתגוררים במקום כבר 20 שנה. אם המשפחה חולה והם נותרו ללא קורת גג. מדוע הרסו ומדוע דווקא עכשיו?".

בתגובה שהתקבלה, נאמר כי "בתאריך 25 באוגוסט ביצעה יחידת הפיקוח במינהל האזרחי פעילות אכיפה כנגד דיר וארבעה מאהלים אשר הוקמו באופן בלתי-חוקי ללא ההיתרים והאישורים הנדרשים, בפצאל שבשטח C.

 כמו כן, בתאריך 30 בספטמבר ביצעה יחידת הפיקוח פעילות אכיפה כנגד שני אוהלים ושני מבני פח נוספים שהוקמו באופן בלתי חוקי באותו המקום. נדגיש כי פעילויות האכיפה בוצעו בהתאם לסמכויות ולנהלים וכן בכפוף לסדרי העדיפויות ולשיקולים המבצעיים".

"אין לנו לאן ללכת", אומר עימאד, מיוזע ותשוש, "אני לא אלך לישון ברחוב. שהצבא ייתן לי בית במקום הבית שהרסו. עד אז אני נשאר כאן. בקיץ זה קשה מאוד, בגלל החום, ועכשיו יבוא חורף, וגם יהיה קשה מאוד". 

השבוע הוא הצטופף יחד עם אשתו באוהל הזעיר שקיבלו מהצלב האדום, שממדיו כממדי שני בני אדם. לצד האוהלון הזה מתגוללות עדיין ההריסות של הבקתה שהיתה ביתם, רחבת ידיים הרבה יותר. אריחי הקרמיקה המנותצים שמתגוללים על הרצפה היו השירותים. הכלבים המשוטטים מצטופפים גם הם בפיסת צל, גופם מכוסה פצעים וחבורות, והם ממתינים לשיירי האוכל שאולי יגיעו.

וכך סיימה פעילת זכויות האדם, דפנה בנאי, את הפוסט שלה: "אבי המשפחה, באומללותו, מנסה לשכנע אותנו שהוא אזרח טוב, שלו ולבנו גיליון נקי בשב"כ, שתמיד, תמיד, כיבד את החוק. את החוק של אלה שגירשו את משפחתו מהנגב ב-48', ושוב גירשו אותו מכל מקום עלי אדמות, ואפילו עכשיו, כשלא נותרה להם אלא פיסה קטנה של גיהינום, מדבר צחיח שאפילו דרדר לא צומח בו, מחרבים את ביתם עליהם".