רוני הייתה ממקימות מחסוםווטש והצטרפה לרוני יגר ויהודית קשת מיד אחרי שקיימו את המשמרת הראשונה במחסום בית לחם. לפני כן, באינתיפאדה הראשונה, ארגנה עם חברות ירושלמיות אחרות משמרות מחוץ למגרש הרוסים כדי לתמוך בהורים לילדים ממזרח ירושלים שנעצרו בגלל ידויי אבנים ונשפטו לתקופות מעצר ארוכות. בשנים האחרונות רוני הייתה חברה בצוות בתי משפט הצבאיים, נכחה במשפטים במגרש הרוסים ודיווחה עליהם יחד עם חברתנו טובה שיינטוף, אחותו של צבי, בן זוגה של רוני במשך קרוב ליובל ואבי ילדיה.
רוני הייתה חברה אהובה ומוערכת מאוד בקבוצה הירושלמית. היו בה יושרה וחוכמה שבגללן היינו מקשיבות לה תמיד בתשומת לב. היא ניחנה בנאמנות ובמחויבות לחברות, וכך המשיכה לצאת למשמרות במחסום קלנדיה ובבתי המשפט הצבאיים גם כאשר היה קשה לה לעמוד זמן ממושך בגלל בעיות גב.
בנוסף לפעילותה במחסוםווטש, רוני ערכה את השבועון THE OCCUPATION MAGAZINE (שייסדה חברתנו ויקטוריה בוך ז"ל) במשך יותר מ-12 שנה, ונסעה פעמים רבות לגרמניה ולאוסטריה להרצות על המתרחש בשטחים הכבושים בפני כל מי שרק הסכים לשמוע. הודות להרצאות שלה הכירו רבים באירופה את ארגון מחסום ווטש. בשנת 2008 קיבלה רוני את ה- AACHEN PEACE PRIZE בשם מחסום ווטש.
רוני סיפרה שהנחו את דרכה בחיים מילים שאמר סבה, שנספה בשואה. הסב ביקש מאיש צעיר שפגש במחנה ההשמדה, שכן מעירו, לעשות הכול כדי להישאר בחיים, ואז לחזור ולספר לכולם כל מה שהתרחש. האיש הצעיר אכן שרד וכשחזר, סיפר למשפחה על הצו של הסבא. רוני אימצה את הצו הזה וקיימה אותו עד סוף חייה: להסתכל על אי הצדק והעוולות בלי להפנות את המבט הצדה - ולדווח עליהן.
כמה פרטים ביוגרפיים: רוני נולדה בתל אביב ב-1940, אבל ב-1946 החליטו הוריה, שהיו קומוניסטים, לחזור לווינה של אחרי המלחמה כדי לבנות שם עולם חדש, סוציאליסטי וצודק. היא סיפרה שלא הבינה למה העבירו אותה מהשמש והים של תל אביב לווינה ההרוסה והקודרת וחשבה שההורים השתגעו לגמרי. היא חזרה לישראל בשנת 1969 אחרי שסיימה דוקטורט בספרות רוסית במוסקבה, ועבדה עד הגמלאות כמנהלת האגף לספרות בספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לרוני הייתה נוכחות מרשימה. היא שקלה היטב את מילותיה והיה להן לכן משקל רב. אנחנו, חברותיה הקרובות, זכינו להיות בקרבתה. היא חסרה לנו מאוד.
איבון מנסבך