כך הולכים אחרי הניידת

מה הגיוני יותר מלהקים תחנת משטרה במקום שלחלק מהתמלוננים אין גישה אליו? את השאלה הזאת חזרתי לשואל כשליוויתי מתלונן פלסטיני שנפגע מהאלימות הגואה (הארץ, 15.12) להגיש תלונה במשטרת עציון בביתר עילית במסגרת התנדבות בארגון "יש דין". בכניסה הרחבה להתנלות כביש רב מסלולים וגינון צבעוני. השומר בשער פתח לי את המסום בלי לשאול דבר ואפילו יעץ לי בענייני חנייה. מצאתי נקודת צל ואבן לשבת עליה וחיכיתי למתלונן. 

כמו בתחנות משטרה אחרות הממוקמות בלב ההתנחלויות, המתלוננים צריכים לחכות לניידת שתוביל אותם את המרחק הקצר מהכניסה עד לתחנה. השומר בכניסה, איש חביק, הציע שאלך לתחנת המשטרה ואבקש שישלחו ניידת. עשיתי כדבריו. שוטרת אדיבה הסבירה לי ש"זה ייקח זמן". "למה?" "יש אירוע מיוחד וכולם עסוקים". זמן קצר אחר כך התברר כי "המבצע המיוחד" הוא ביקור של השר לביטחון פנים וכל הניידות נסעו הנה ושוב כמו נמלים חרוצות. בסופו של דבר, אחרי כחצי שעה הופיעה ניידת, שאמנם לא נשלחה בעבורנו, אך ההסכימה לסייע. הצגנו את תעודות הזהות שלנו. השוטרת הציעה שאכנס לניידת, ואילו המתלוננ הפלסטיני ייכנס רגלית - צועד מאחורי הניידת. התביישתי להסתכל לו בעיניים. להשפיל לא קשה!

נעמדנו בכניסה לתחנה וחיכינו. השומר היה עסוק. הוא לא הרים עיניים. פתאום הופיעו שני אברכים, והשומר "קם לתחייה". חיכינו עוד, אך לבסוף הגיע תורנו. המתלונן הורשה להיכנס, אני לא. עברה שעה, עברו שעתיים, ובשלישית פקעה סבלנותי. "מה קורה", שאלתי את השומר. "אין חוקר בערבית" הייתה התשובה. "אין חוקר בערבית בתחנה שרוב המתלוננים בה פלסטינים?". והתשובה: "אלה החיים, גברת". 

אלה באמת חיי הפלסטינים שמבקשים להתלונן על האלימות המתמשכת כלפיהם. אחרי כל זה, מה הפלא שרק 238 פלסטינים מתוך 540 מקרי אלימות מתלוננים (נתוני "יש דין"). צדק צדק תרדוף.

חנה בר"ג, ירושלים