כדי לחמוק מעוד הריסת בית, משפחת כעאבנה נאלצה לנדוד. ואז קרתה התאונה

שארה כעאבנה בת ה–24 עדיין אינה יודעת שבתה הנא, בת חודשיים, מתה. זה עשרה ימים שוכבת האם חסרת הכרה, מטופלת במחלקה לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם. כשהתאונה קרתה, ב–5 באוגוסט בבוקר, היתה התינוקת בזרועותיה. היא ישבה בעגלה רתומה לטרקטור שבו נהג אבי בעלה. בנה הבכור חאלד בן השנתיים, חמותה וילדיהם הצעירים ישבו לצדה, בין המטלטלים הדלים של המשפחה. בעלה של שארה, עודה כעאבנה, יצא עם הצאן למרעה ולא ידע דבר עד תשע בבוקר, עד שבני דודו מצאו אותו בין הגבעות וסיפרו לו.

הוא תמיד ממעט במלים, ומאז שקבר את בתו הפעוטה וראה את אשתו חבולה קשה בפניה ומיני אינפוזיות מחוברות לגופה — הוא מדבר אף פחות.  

נדודים עונתיים בין שתי תחנות־קבע ובחיפוש אחר מזון לצאן אינם זרים למשפחה בדואית זו. אבל הפעם היתה זו נדידה בטרם עת, בכפייה. ב–4 באוגוסט, יום קודם לאסון הכבד שנפל על המשפחה, הופיע במאהל שלה באזור אל־חדידייה שבצפון בקעת הירדן פקח של המינהל האזרחי. הוא הורה לבני המשפחה להתפנות מהמקום, שבו הם והצאן שלהם שוהים כמה חודשים מדי קיץ. כחצי שעה קודם לכן, סיפר עודה, הגיע גם מתנחל מההתנחלות רועי והורה להם גם הוא להתפנות. הם החליטו לחסוך מעצמם את מה שעברו כבר פעמיים במאי וביולי השנה — הרס הדיר והרס אוהליהם.  

עודה כעאבנה ואחיו הקטן חמזה, בשבוע שעברצילום: גיל אליהו

במשך כשבעת או שמונת החודשים האחרים בשנה הם חיים בשכונה של מבנים פשוטים —  פחונים, צריפים, דירים ואוהלים — בעיירה החקלאית אל־ג'יפתליק שבבקעת הירדן, המרוחקת כ–15 ק"מ מתחנת הקבע השנייה באל־חדידייה. "התקשרו להגיד לי מה קרה אחרי תפילת הבוקר, בסביבות חמש", סיפר שם סאלם עלי כעאבנה, אביה של שארה, תחת יריעה רחבה ובחום של 38 מעלות. גם הוא מקמץ במלים, ולא רק בגלל הצום שלפני חג הקורבן. "נולדתי בנכבה", אמר. "חייתי באל עוג'ה (כפר שמצפון ליריחו — ע.ה)". הם עברו למקום "מזמן", אמר, ובתשובה לשאלה למה ענה: "כי החיים מרים". הוריו עוד נולדו וחיו בנגב. בדרך חווה הריסת בית ב–1973, נדידה צפונה יותר למרג' א־נעג'ה, ובסוף שנות התשעים — פינוי כפוי גם משם.

עגלת עץ הפוכה

התאונה שבה נהרגה נכדתו של סאלם קרתה במרחק של כששה ק"מ מערבה מאל־ג'יפתליק, סמוך למחסום בקעות. צילומי מד"א מהתאונה מראים את עגלת העץ ההפוכה, השבורה, ואת המזרנים השפוכים על הכביש, בבליל אחד עם כיסא פלסטיק לבן שנותר שלם, שברים בלתי מזוהים ושקי אוכל ובגדים. בתאונה היו מעורבות גם משאית ומכונית פרטית, שתיהן בעלות מספר רישוי ישראלי. מסוק הוזעק והטיס את שארה לבית החולים בירושלים. האחרים — חוץ מהנא, שמותה נקבע במקום — הוחשו לטיפול בשכם. החבורות שעל פני חאלד הקטן והתחבושת הלבנה הגדולה שעוטפת את ראשו של חמזה, אחיו בן השמונה של עודה, והעיניים העצובות של שניהם מספרות את מה שקשה לשאול. "כולם בעגלה איבדו את ההכרה", אמר עודה. אביו, שנהג בטרקטור, נסע שוב באותו היום לשכם, לבדיקה רפואית חוזרת בשל כאבים בידו.

"כבר הרסו לנו בית גם פה, באל־ג'יפתליק", אמר עודה. את שאר הפרטים השלימה אחר כך דפנה בנאי מארגון מחסום ווטש, ושב–15 השנים האחרונות ממקדת את פעילותה בבקעת הירדן. ב–21 ביולי השנה, כשהיתה בבקעה ושמעה על ההריסות באל־חדידייה — היא מיהרה לשם. היא גם צילמה את שני הצילומים שנותרו מהנא הקטנה אחרי ההריסה — בעריסה, בצל שהטיל מיכל מים גדול.

המאהל של משפחת כעאבנה באל־ג'יפתליק, בשבוע שעברצילום: גיל אליהו

עודה כעאבנה זיהה את בנאי מיד. "את היית אצלנו מיד אחרי ההריסה של הבית באל ג'יפתליק, לפני שנתיים", היא סיפרה שהזכיר לה. וכך היא כתבה אז, במאי 2017, בדו"ח שהתפרסם באתר מחסום ווטש: "קיבלנו קריאה על הריסת בתים באל־ג'יפתליק קרוב לכביש הראשי. בהגיענו היו שתי מכוניות של האו"ם עם צוות שקיבל דיווח על ההריסה. עודה כעאבנה בן 21. נראה בן 15. ילד. התחתן לפני חמישה חודשים, אך במשך שלוש שנים חסכו הוא ואביו פרוטה לפרוטה ולאט לאט בנו בית לתפארת. בית אבן, 200 מ"ר עם מרפסת. רהיטים יפים וחפצי נוי. עכשיו הכל זרוק בחוץ, ומה שנשאר מהבית זה תל אבנים ובטון. גם את הדיר החדש הרסו. אכזריות שלא תאמן. את צו ההריסה קיבל בינואר 2016, וחשב שאם לא באו עד עכשיו יהיה בסדר. כי מה יעשה? המתנחלים מקבלים עוד ועוד שטחים ובונים בתים בגלל ריבוי טבעי. ומה עם הריבוי הטבעי של הפלסטינים? הם לא מביאים ילדים? הילדים לא רוצים להתחתן ולהקים בית?...

”עודה מסתובב בין כל המבקרים, אבוד. מי יושיט לו יד? חם. 44 מעלות ואין טיפת צל. ומה יעשו הוא ואשתו הטרייה בשמש הקופחת? והצאן? מה חטא? גם הוא לא הוציא אישור בנייה? רבים מהצאן ימותו ללא מחסה. הוא פונה אלינו בבקשת עזרה, עיניו מתחננות. ומה נעשה? חוץ מלחוש את כאבו אנחנו חסרות אונים".

כרוניקה של הרס

ההריסה הראשונה השנה של האוהל והדיר של משפחת עודה כעאבנה באל־חדידייה היתה ב–30 במאי. כמה שעות לפני כן, כוחות המינהל האזרחי הרסו גם מאהל של משפחת רועים אחרת, שאינה בדואית, מצדו המערבי של הכביש, בא־ראס אל אחמר. זהו מישור בעל אדמה דשנה, בין הכפר עאטוף מדרום וגבעות שעשב מיצמח בין סלעיהן מצפון. האדמה בבעלות אנשי העיירה טובאס. חלקה מוחכרת לחקלאים, חלקה מעובדת בידי בעליה. בחלקיה האחרים ובשוליה התמקמו רועים. כשהבעלים מחליטים לזרוע באדמה — הרועים נודדים עוד כמה עשרות מטרים, על טפם וצאנם ואוהליהם.
"הם (המינהל האזרחי) באו בשבע בבוקר", סיפרה רוואידה בני עודה, אם לארבע בנות ושני בנים, על ההריסה שבסוף מאי. שבעה מבנים נהרסו, כולל דיר ובית שימוש נייד. ב–12 ביוני "הם" באו שוב, וההריסה היתה קצרה יותר, כי היה רק אוהל אחד ודיר אחד.

בשתי הפעמים בני המשפחה נותרו שעות ארוכות בלא מחסה, בשמש הקופחת. שוטרים ושוטרות של מג"ב התלוו לפקח המינהל האזרחי, פועלים התלוו לדחפור. שבעה פועלים בפעם הראשונה, וארבעה בפעם השנייה. הם היו דוברי ערבית כשפת אם, אמרה רוואידה, והשתדלו להוציא מהאוהלים את תכולתם, כדי שלא תיהרס. אבל המקרר שניצל מההריסה הראשונה נהרס בשנייה, והפאנלים הסולאריים הוחרמו.
רוואידה נולדה וגדלה באל־חדידייה, ועזרה להוריה בגידול הצאן ובעשיית גבינה, כפי שבניה ובנותיה עוזרים לה ולבעלה היום. בדומה לילדיה, חוותה גם היא את הריסות המאהל של ילדותה. "לפני עשרים שנה באו בהליקופטרים לאסוף את ההריסות (כדי שלא ייעשה בהן שימוש חוזר — ע.ה). היום קוברים אותן, ואיננו יודעים איפה", אמרה. אביה, בשנות השמונים לחייו, מתגורר היום בכפר טמון. "נח מהריסות", אמרה.

ישראל הכריזה על אזור א־ראס אל אחמר כשטח אש, והרועים המתגוררים בו חייבים להתפנות בכל פעם לכמה שעות או לכמה ימים. ההריסות מתבצעות בנימוק שמדובר בשטח C, שבסמכות אזרחית ישראלית, ובבנייה בלתי חוקית. מדי פעם גם מוחרמים טרקטורים וכלי תחבורה אחרים של החקלאים והרועים — אם כשהם מעבדים את השטח, או כשהם מובילים דרכו מים. למשל, כפי שדיווח "בצלם", ב–6 באוגוסט השנה אנשי המינהל האזרחי, מלווים בחיילים, החרימו שם מכונית פרטית וטרקטור של חקלאי, תושב טובאס. הם החרימו גם משאית שפרקה אבוס לצאן. לבעלים נאמר שכלי הרכב נמצאו במקום שבו אסור להם להיות. שטח אש ובנייה ללא היתרים — אלו גם ההסברים להריסות התכופות של אוהלים ודירים באל־חדידייה. בעיירה אל־ג'יפתליק הנימוק להריסות הוא שזו בנייה בשטח C, ללא רישיונות בנייה או מחוץ למסגרת תוכנית המתאר.

הבקר של עודה בא־ראס אל אחמר, בשבוע שעברצילום: גיל אליהו

ב–25 השנים האחרונות השטחים שנותרו לפלסטינים לרעייה בבקעת הירדן (שליש הגדה המערבית) הצטמצמו והלכו, גם ככל שהתרחבו ההתנחלויות והתרבו המאחזים. אך למרות כל איסורי הרעייה, הבנייה והחיבור לתשתיות שהטילה ישראל על הפלסטינים ברוב שטחה של הבקעה, למרות כל ההריסות והפינויים בכפייה — כחמישים קהילות ממשיכות לחיות בו ולשמר אורח חיים מסורתי שנסוב סביב רעיית הצאן וגידולו. חלק מהקהילות בדואיות. מוצא האחרות — מכפרים שבגב ההר.
האם אי פעם היה אחרת, שאלתי את סאלם כעאבנה, בין שיחות הטלפון שניהל עם הצוות הרפואי בהדסה, שביקש את הסכמתו לנתח את בתו כדי שהשברים בעצמות פניה יתאחו נכון. הוא הרהר וענה: "עד שנות השמונים עוד הרגשנו שיכול להיות קצת צדק. נתנו לנו להישאר במקום שפינו אותנו אליו. אבל היום — הם יכולים לשנות דעתם כל פעם". הרגשתם אי־פעם תקווה, המשכתי לשאול. הוא הצביע על עודה ואחיו ואמר: "הצעירים — אף פעם לא". ועודה הנהן כמאשר.