ידיעון ראש השנה ספטמבר 2021 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

ידיעון ראש השנה ספטמבר 2021

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
שלישי, 14 ספטמבר, 2021

 

 

חלפה על כולנו שנה מאתגרת. הקורונה עוד אתנו ויש ממשלה חדשה בישראל שמבטיחה שינוי – אך בשטחי הגדה המערבית ניכרת בינתיים רק החמרה בהרג פלסטינים, כולל ילדים; בהריסות מבנים ופינוי תושבים, באלימות מתנחלים בגיבוי הצבא, ובהתרבות המאחזים הבלתי חוקיים. אנחנו ממשיכות להתריע מפני פגיעה בזכויות הפלסטינים, פוקדות את המחסומים על סוגיהם השונים מצפון ועד דרום הגדה, מקיימות קשרים מחזקים עם הקהילות המאוימות בדרום הר חברון ובבקעת הירדן, ופועלות מול ביורוקרטיית השליטה הדורסנית בחיי הפלסטינים. נמשיך לשתף פעולה עם ארגונים אחרים בהבאת הכיבוש לתודעת הציבור, בעיקר בפעולות מחאה ובתקשורת חברתית.
 

 

 

הפעילות שלנו חיונית יותר מתמיד. תמכו בנו

 

ילדים תחת כיבוש
 

לאחרונה קרו בגדה המערבית מקרים רבים של ירי בילדים חסרי ישע, ועוד במקומות שבהם אין שום צורך ביטחוני בנוכחות צבאית. זהו שיא חדש של אירועים שאירעו גם בעבר, אבל בנדירוּת. גם אם נניח שתגובתו הרפה של רמטכ"ל "הצבא הקטלני" להרג הזה אכן תבלום אותו, הילדים הפלסטינים עדיין נולדים למשטר כיבוש, וחייהם אינם דומים לחייו של שום ילד במדינה חופשית. 

מה קורה לילדים אלו החשופים להתקפות אלימות של מתנחלים, לפריצות של חיילים לתוך ביתם באישון לילה, לשמש הקופחת בבקעת הירדן כאשר עם שחר הורסים את מגוריהם הדלים, או כשהם נאזקים ונלקחים למעצרים - אפילו ללא נוכחות הוריהם? כיצד משפיעה הטראומה של פגיעה פיזית, נפשית, קהילתית בבגרותם? וזה הדור שיתבגר בחצר האחורית שלנו תחת שליטתנו, ולא ייעלם לשום מקום. 

יתר על כן - מה ההשפעה על ההורות שלנו, האימהוּת - איך הדינמיקות הקבוצתיות של השליטה מוחקות את החופש לחשוב ואת אנושיותם של ילדינו המשרתים בשטחים? באיזו מידה אלו מחלחלות לחברה שלנו עם שחרורם?  

אנו פוגשות את הילדים הפלסטינים ואת משפחותיהם בפעילותנו בגדה ולבנו נחמץ. הנושא הזה צריך להדאיג את כולנו, כבני אדם, כהורים לילדים, כאזרחי המדינה הזאת. בקרוב נקדיש ידיעון שלם  לנושא "ילדים תחת כיבוש". 

 

ילדים ממשיכים לשחק אחרי עוד הריסות בבקעת הירדן                                   

 After demolitions in the Jordan Valley, children continue to play                                 
                                                                     

Photo : Daphne Banai   3 Feb 2021

                                   

 

דמיינו: 20 שנה של פעילות

 

תארו לעצמכם/ן את המשימה: למיין מעל 7000 תצלומים, לבחור מהם 200, אשר מתוכם יברור אוצר התערוכה נבחרת של 45 תמונות.

המשימה שלנו הייתה לבחור תמונות המשקפות 20 שנות פעילות של מחסום ווטש. קשה. למעשה, קרוב לבלתי אפשרי. זו הייתה המשימה שלקחו על עצמן חברותינו  רחל אפק וריקי שקד טריינין.
התוצאה הסופית היא תערוכת דיגיטלית של תמונות שצולמו על ידי חברות הארגון,  ואשר אצר זוכה פרס ישראל לצילום, אלכס ליבק. מחסום ווטש: עשרים שנות עדות זמינה כעת לצפייה באתר עיתון "הארץ".

               

בסוף אוגוסט הזמנו פאנל צלמים ופעילים לדיון על תפקיד הצילום במאבק נגד הכיבוש. הצטרפו אלינו לדיון קרוב ל-200 צופים. זו הייתה חוויה מרגשת ביותר עבורנו. ניתן להאזין להקלטת שיחת הזום.

 

 

 

(הצטרפו אלינו לסוגי פעילות שונים (גם מהכורסה בבית

 

מי אנחנו, איך הפכנו לנשים פעילות?

 

20 שנה אנו מתעדות את הכיבוש על צדדיו הגלויים וחושפות את מנגנוניו המחוכמים שאינם רוצים  להיראות.
20 שנה אנו הולכות בשמש קופחת, בימי רוח וקור ופוגשות במציאות הכיבוש, רואות לה בעיניים. מכירות מקרוב את שכנינו ויוצרות איתם קשרים. רואות את בנינו חיילנו ואת המתנחלים.
מאמינות שעצם נוכחותנו הכמעט סיזיפית תביא לשינוי. ואם עדיין לא – שתפגין את עמדתנו.
מתמידות וחוזרות ונוכחות ומתעדות את העוול והפרת הזכויות.
כותבות את היסטוריית הכיבוש מהשטח ללא מתווכים.
נביא כל פעם רשימה אישית שמספרת אודותינו,  ומה הביא אותנו לפעול.
 

 זיכרון שלא מרפה / אביבה קונפורטי  
 

זכרונות לא דרמטיים שנחקקו בתוכי לפני שנים - ולא מרפים. 
1969 תחילת חיי משפחה. חיפשתי שיפוצניק. מלכה, בעלת המכולת-שמתחת-לגשר בבאר שבע אמרה לי: 
"קחי ערבוש מהשטחים, יעשה לך את העבודה בכלום כסף". 
זה היה לי כמו בוקס  בבטן. אחר כך התרגלתי. 
אבל זכר הבוקס נשאר. יחד עם הקריאה של ישעיהו לייבוביץ "להסתלק!!!" 

את מיכל פגשתי לפני מספר שנים, במקרה, אצל חברים בדרום. לא רחוק מ'הגדר', זו שמפרידה בין ישראל והמקום שהפסקנו לנסוע אליו לפני שנים רבות. כשסיפרנו שאנחנו, כמו חברים רבים שלנו, משקיטים את מצפונינו בכך ש"אנחנו לא נוסעים לשטחים", סיפרה לי מיכל על משמרת דו שבועית של מחסוםווטש שהיא מקיימת במחסומים בדרום הר חברון "כדי לספר מה באמת קורה שם" ועל הקשרים האנושיים שנרקמו עם תושבים פלסטינים.
הצטרפתי למחסוםווטש באזור המרכז. 
והבוקס בבטן השתכפל גם ללב. 

נוספו לתודעה שלי אלפי הפנים של הסבל האנושי המתרחש בתוך הנופים היפים של הגדה.  בין אם זה בצפיפות הלא אנושית והקושי הפיזי שמעמידים המחסומים הגדולים במעבר לעבודה בישראל, ובין שזה שחיי כל אחד מהפלסטינים בביתו, בכפר שלו, עם משפחתו סובבים סביב חסדי הבירוקרטיה של המנהל האזרחי: המסמכים שמאפשרים להם או אינם מאפשרים להם לחיות, ללמוד, להתרפא, לבקר חברים ולעבוד בכבוד. המעצרים השרירותיים, הקטינים שנלקחים בין לילה למקום לא ידוע.
ההשפלה, חוסר הודאות וחוסר התקווה, ההמוניים או האינדיבידואלים, הם מנת חלקם של "האחרים". הם חיים תוך נגיסה מתמדת ברכושם, בין ההתנחלויות והמאחזים ובתוך ההטרדה הצבאית, שהביטחון במקרים רבים והולכים, הוא תירוץ להצרת צעדים מכוונת של אוכלוסייה אזרחית - פלסטינית.

הצטרפתי כי היה לי חשוב להשתתף בהשמעת הסיפור של הפלסטינים: חוסר הביטחון בעצם קורת הגג שלך, חוסר הביטחון שהדרך שעשית אתמול עדיין תהיה פתוחה לפניך מחר. וגם חוסר הביטחון של דורות של חיילים צעירים שהפכו בן חודש ל"שליטים", במקרים רבים שליטים מפוחדים, ואשר נאלצים לעמוד בפני התלבטויות מוסריות לא הוגנות – ככה זה בכיבוש.
כאן, עשרות אלפי סיפורים של משמרות סתמיות או מזעזעות, מספרות את הסיפור.
אנחנו משמיעות.
מי שומע?           

 
 

 
    אביבה (ויוי) קונפורטי נולדה בשנת 1948 ברומניה, וגדלה בתל אביב. לאחר נישואיה עברה לבאר שבע וללהבים, ושם גידלה המשפחה את           שני   ילדיה. היא סיימה את לימודי התואר השני בביולוגיה ועבדה במחקר רפואי. לאורך השנים בילתה כמה שנים, במרווחי זמן, בארה"ב,               ברזיל, חיפה ו שוויץ. בשנת 2008 הקימה את "שירהסול", אחת החברות הישראליות הראשונות לאנרגיה סולארית והיחידה שניסתה                     להכניס BIPV (Building Integrated Photovoltaic)  - כלולי בנייה פוטווולטאים ארכיטקטוניים במגזר העירוני - להסדרה בישראל.
   אביבה הצטרפה ל- MachsomWatch בשנת 2015 ואחראית בשנים האחרונות לתחזוקה לפיתוח ולשדרוג האתר.