כשביקרה חנה בר"ג ב-2001 לראשונה במחסום קלנדיה, המרוחק רק כמה קילומטרים מביתה בירושלים, היא לא חזתה ש "השוק שאי אפשר בכלל לתאר אותו" שחוותה שם יעצב את חייה מאז. היום, האישה בת ה-82 היא אחת המתנדבות המרכזיות במחסוםWatch וכלת פרס ישעיהו לייבוביץ' 2017 מטעם ארגון יש גבול. הפרס הוענק לה על "פעילות ציבורית למאבק בכיבוש ולחתירה מתמדת לשלום ברוח משנתו של פרופ’ לייבוביץ'".
בדברים שנשאה בטקס הענקת הפרס ע"ש לייבוביץ', נזכרה חנה:
"כאשר הצטרפתי למחסוםWatch וליש דין לפני שנים רבות, לא תיארתי לי איך המאבק בכיבוש, והעמידה על זכותם של בני אדם, באשר הם, לחיי כבוד וחופש, יהפכו למרכז חיי. לאט לאט, הפך המאבק הזה לזהות שלי. נשאבתי. כאשר יצאתי לגמלאות, תכננתי שאקום לקראת צהרי היום, אשתה קפה מהביל, ואשב בכורסה נוחה לקרוא את כל הספרים שלא הספקתי לקרוא. ואז נפגשתי עם יהודית אופנהיימר מעיר עמים והפור נפל. היא סיפרה על משמרת במחסום קלנדיה. עד לאותה עת לא שמעתי על המקום הזה. ידעתי מעט מאוד על הכיבוש, ובוודאי שלא ידעתי שום דבר על המחסומים. בבת אחת, נשרה הפלנלית שכיסתה את עיניי, ושגרת חיי השתנתה מקצה עד קצה."
היום היא מתארת את תפקידה במחסוםWatch כסוג של דיפלומטית זכויות-אדם מטעם הארגון, המתאמת בינו לבין כל הרשויות הרלונטיות, כולל הצבא והמינהל האזרחי, כדי לפתור את בעיותיהם של פלסטינים שזכותם החוקית לחופש תנועה נפגעה. חנה עסקה באלפי בעיות נואשות, שמקורן בכיבוש ובביורוקרטיה העניפה והדרקונית שהוא מפעיל. אלה הנמצאים עמה בקשר יודעים, כי אם היא מעריכה שהמקרה שלהם בר-טיפול היא "תדפוק עבורם על דלתות עד שתמצא מענה למצוקתם".
והרי כמה דוגמאות מני רבות:
- אדם שזקוק לניתוח קרנית באופן דחוף ונתקל בחומה אטומה כאשר הוא פונה בדרכים הרגילות למנהל האזרחי ונענה בלך ושוב;
- הכלה הפלסטינית העומדת להינשא לפלסטיני ישראלי ואינה מקבלת אישור להגיע לחתונתה היא;
- האדם שמגיע למחסום הכניסה לישראל ומסורב באופן פתאומי ובלתי מוסבר;
- האם הפלסטינית שאינה יכולה ללוות את תינוקה לבית החולים;
- ההורים הפלסטינים שילדתם נמצאם בשיקום ממושך ולהם אין אישור להיות לידה;
אבל מעבר לניסיון להתגבר על הבירוקרטיה של הכיבוש, ישנה גם האמפתיה הפשוטה לאנשים בצרה, כמו הילדה בת השבע ממאהל בבקעת הירדן, שתנועתה הוגבלה לזחילה בלבד בגלל בעיה אורתופדית חמורה. חנה ושולי בר, עמיתה מהארגון, הצליחו להביא את הילדה לאבחון ואחר כך לניתוח ולשיקום בבתי החולים בארץ. היום, שנתיים מאוחר יותר, הילדה למדה ללכת זקופה, לפי שעה, בעזרת הליכון.
בשנות העשרים לחייה, הייתה בר"ג מזכירה בלשכתו של ראש הממשלה הראשון של ישראל, דויד בן-גוריון. ניסיון זה, בתוספת לשירותה הצבאי בלשכת הרמטכ"ל, עזר לה ללא ספק להשיג אוזן קשבת לבעיות שהציגה בשם מחסוםWatch. "ידעתי," היא אומרת, "שבגלל הרקע שלי יש לנו פתח, והיינו זקוקים לו - אבל התוצאות לא היו מיידיות. בערך עשר שנים עברו עד שהרגשנו שמישהו מקשיב לנו."
והיא מגלה: "...אוצר המילים שלי התרחב, ומונחים זרים נעשו שגורים בפי. מילים כמו תסריח
, מנוע-שב"כ או מנוע-משטרה, מת"ק, שב"ח, מנוע-גשר, גב-אל-גב; ופניני לשון כמו: 'זה המחסום שלי', 'עוף לי מהעיניים', 'שמישהו אחר יטפל בך', 'מה יש לך שם? תינוק או קלצ'ניקוב?'...נאלצנו ללמוד במהרה את שפת הכיבוש והעוול."
היא מספרת: "...ישבתי פעם בפגישה עם כמה מהמפקדים הבכירים בגדה המערבית, והמפקד הבכיר ביותר פנה אליי ואמר – 'חנה, נראה שאת מכירה את הגדה המערבית טוב יותר ממני.' ואני עניתי לו: כן, נכון, זה בגלל שאנחנו במחסוםWatch נוסעות לשם במכוניות שלנו, ומדברות עם האנשים, ונכנסות לכפרים, עומדות איתם במחסומים, ונכנסות לבתים, ושותות קפה איתם... אנחנו רואות איך הם חיים; ואנחנו יודעות שהם אנשים בדיוק כמונו – הם רוצים לחיות."
חנה בר"ג מודעת למורכבות של הגישה האקטיביסטית שהיא נוקטת בה: "אני מוכרחה לומר שהעמדה שלי היא לא פשוטה ואפילו מטרידה. לעתים קרובות אני מרגישה שמה שאני עושה מוביל לשיפור הכיבוש, שבעצם באתי להפגין נגדו, ולנסות לסיים אותו. אני חושבת שאנחנו הולכות על חבל דק מאוד – המפריד בין המאבק נגד הכיבוש לבין שיפור מסוים של התנאים שלו...".
ובכל זאת, היא מדגישה: "ההחלטה לקום מהכורסה, לסגור את הספר ולצאת לשטח; לגעת במצוקה הממשית של אנשים, שהעוול הוא מנת חלקם היום יומית, היא רגע שאין ממנו חזרה. מן השטח - מהמפגש עם המצוקות והכאבים נובע הכוח -לעמוד בנידוי, בשנאה, ובתיוג המשפיל המופנה בחברה הישראלית לארגוני זכויות אדם. יותר ויותר רואים אותנו כבוגדים, ביחד עם כל המטיפים בשער, המפרים את השתיקה, המצלמים את העוולות, הכותבים ומתעדים אותן – השומרים עלינו מפני עצמנו..."
והיא מסכמת: "אני חושבת שאני מאוד פטריוטית; אני חושבת שאני הרבה יותר פטריוטית מאנשים ששותקים. אני חושבת שזה המעשה הכי פטריוטי שאדם יכול לעשות כאן. אני לא עושה את זה בשביל אף אחד אחר. אני עושה את זה בשביל עצמנו!".
הדברים של חנה בר"ג ועליה לקוחים מהמקורות הבאים:
- נאום חנה ברג בטקס קבלת פרס לייבוביץ' (15.3.2017);
- מאמר ב-אל מוניטור: “Israel's Checkpoint Princesses” מאת אינה לזארבה, Inna Lazareva 5.10.2013, https://tinyurl.com/y8n5dejd
- ריאיון וידאו במסגרת הסרטונים 2017 "שומרות הסף" על פעילותה - https://tinyurl.com/ybxxe6ma