הטיהור האתני נמשך | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

הטיהור האתני נמשך

הטיהור האתני נמשך

חמישי, 29 אוגוסט, 2019
source: 
מדור דעות, עיתון הארץ
author: 
אילנה המרמן

החיילים שהגיעו לבשר שמדובר בשטח צבאי סגור

הלאה הכיבוש? — לא, זו כבר סיסמה עלובה וריקה מתוכן. כִּתבו אותה במאמריכם, צִרחו אותה בגרונות ניחרים בהפגנות, והייתם כאילמים. אפרטהייד? — כן, זה המונח המדויק כיום להגדרת המצב בכל רחבי הגדה המערבית. אבל מיגורו רחוק, כי מאזן הכוחות הצבאי והפוליטי כובל את ידי הרוצים למגרו, גם פה וגם בעולם. מאבק אזרחי ממוקד ומשמעותי יותר של המיעוט שנהיינו בחברה הישראלית היהודית עשוי להיות המאבק נגד הטיהור האתני המתרחש זה שנים בבקעת הירדן. טיהור אתני שמחוללים יהודים. בעינַי, עיניה של יהודייה, זה עדיין בלתי נתפש.

הנה, ככה זה נראה שוב לפני ימים אחדים: הצאן ליחכו את העשבים והקוצים הצהובים, העַיִר בן החודש ינק מעטיני אמו. הרועה הבדואי וילדו בן העשר קוששו שברי גבעולים מעוּצים יבשים והדליקו מדורה קטנה להכין תה. תה מתוק להם ולנו — שתי נשים ישראליות שבאו ללוותם, האחת יהודייה מאמינה והאחרת יהודייה חילונית. בלי הליווי היהודי הזה, הרועים פה ועוד במקומות רבים אחרים בבקעה אינם יוצאים למרעה.

בפאתי השטח שהעדר הקטן רעה בו מוריקים המטעים ההולכים ומתרחבים של עומר עתידיה, שבחסות צה"ל מטפח כאן חוות יחידים במרחב הסמוך לכפר עוג'א שמצפון ליריחו, ובחסות מוסדות החינוך מקנה בהצלחה יתרה את ערכיו הלאומניים־הגזעניים לבני נוער בסיכון. משם, כתמול שלשום, בא הרכב הצבאי. ארבעה חיילים וחיילת אחת יצאו ממנו. צעירים, בריאים ונאים. הילדים־של־כולנו. הם פסעו חמושים ונחושים לעבר החבורה הקטנה שלנו. ההולך בראשם ניגש אל הרועה וצעק: "קום!" הרועה היסס, ילדו התקפד, משך מעל פניו את כובע המצחייה שלו וקפא תחתיו בלי נוע.

- פרסומת -

 

"קום! קום!" זו כבר היתה כמעט שאגה. הרועה קם. החייל הודיע לו שהוא נמצא בשטח צבאי סגור, ואם לא יסתלק מיד עם עדרו, ייאסר והצאן יוחרם. בו־במקום. הרועה החל להתרחק עם ילדו, ובעקבותיו האתון ובעקבותיה העַיר ובעקבותיהם העזים והכבשים. וארבעה חיילים קרביים מאיצים בם, באויב הנסוג.  

אחד מבריוני המאחז מילא מכלית שלמה מברז לא־לו, לעיני בעליו הבדואי. חצי שעה עמד על החבית, חמוש בתפילין, ונתן למים לזרום

"זה שטח צבאי סגורinfo-icon, גם לכן אסור להיות פה", אמרה החיילת לשתינו, שעדיין לא הסתלקנו. "איפה הצו? ולמה שטח צבאי סגור? ומהיכן ועד היכן הוא סגור, וממתי עד מתי?", שאלנו אותה. היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה: "הנה הצו", אמרה. מן המסך הקטן המבריק כראי בשמש העזה נשקפו אלי, תחת הכותרת "צבא הגנה לישראל", רק פנַי. בשום אופן לא הצלחתי לפענח את תוכנו הגיאוגרפי של הצו. החיילת, בקוקו ובמדים במקום הסרפן, זרועה האחת מחזיקה בכלי הנשק, הניפה את זרועה האחרת וסימנה לי את הגבולות: כל המרחב הריק הענקי סביב החווה של עומר ועד מעבר למטעיה הוכרז כשטח צבאי סגור.

"למה צבאי, הרי יש בו חווה חקלאית?", שאלתי. "ככה הצו קובע, אין למה!", ענתה לי בקוצר רוח. "ובכל זאת למה?", לא הרפיתי. "כי זה השטח של עומר וגם שטח אש ושטח אימונים", היא פירטה. "וממתי הצו?" — "מהבוקר." — "ועד מתי?" — "הוא מתחדש כל 24 שעות". — "ועד מתי יתחדש?" — "לעד!", הטיחה בי. "ועכשיו תסתלקו מכאן שתיכן".

הסתלקנו, מובסות, והצטרפנו אל המגורשים האחרים: רועה וילד, עיִר ואתון וצאן וארבעה חיילים וחיילת אחת מסיגים אותם הלאה והלאה. השטח הצהוב הלך והתקרח מן העשבים היבשים ואפילו מן הקוצים. "זהו! פה מותר לך לרעות", אמר פתאום בתוך הלא־כלום החרֵב הזה אחד החיילים לרועה. הרועה וילדו התיישבו על הארץ, שפופים וצמודים זה לזה, והעדר מצטופף לרגליהם בוואדי הצר שהיה שם.

 

גנבי המים מהמאחז

גנבי המים מהמאחז           צילום: אילנה המרמן

עברו עוד רגעים אחדים ואנחנו, העומדות עדיין, ראינו את הילדים־של־כולנו שבים אל רכבם. דומה היה שהם השלימו את משימתם הקרבית. אבל לא, כעבור זמן קצר חזרו הלוחמים הצעירים ברכבם אל שדה הקרב. כי בעת הזאת עוד מתנהלת פה מערכה סופנית בין המעצמה הצבאית היהודית לבדואים. כאן נולדו הם ואבותיהם להורים שרבים מהם גורשו שוב ושוב ממקומות אחרים במדינת ישראל ובשטחים שכבשה ב–1967: הטיהור האתני המתמשך של הבדואים בכל מקום שמדינת ישראל מגיעה אליו הוא פרק עגום מאוד בתולדותיה, והמערכה עדיין לא הסתיימה — היא נמשכת בנגב ובדרום הר חברון, מדרום לירושלים ובבקעה. כך לימדו אותנו ביום ההוא חיילי צה"ל, שהעמידו עכשיו את הרכב סמוך למקום שגירשו אליו את הרועה ועדרו, ופערו את הדלתות והתרווחו על המושבים, רגליהם פשוטות לפנים והנשק ביניהן.

הרועה צפה בעזים ובכבשים המשוטטים כה וכה בחיפוש אחר שיירי שיירים, וכעבור שעה קלה נואש ועלה עם ילדו על גב האתון, ויצא לשוב בדרך הארוכה מאוד שבא בה, על פני שרשרת של גבעות וּואדיות צחיחים, אל מקום מגוריו. שם, בפאתי הכפר נועימה, כבר הרסו את מגורי אביו וגירשוהו, וגם את שני הביתנים של משפחתו עמדו להרוס לפני כשבע שנים. אבל הפעם, פלא פלאים, בית המשפט העליון אסר להרוס. היו זמנים. עכשיו אסור לו לבנות אפילו פחון לשירותים. לחרבן בחוץ מותר, אבל לצאן אין מה לאכול. במו עיני ראיתי זאת בשני הביקורים שלי אצל המשפחה: אפילו שיירי שיירים אין שם, לכל מלוא העין.

ועוד אני רואה במו עיני, כמעט מדי שבוע בשבוע, את המאחז הקטן שקבע את ישיבתו במעלה הבקעה מתחת להתנחלות רימונים, וקומץ שוכניו אינם מניחים לרועים לרעות את עדריהם במרחבים שמתחתיו. לפני כשנה הם כמעט רוצצו במקלות את ראשו של אחד הנערים שרעו שם — גילו כגיל הילדים־של־כולנו — ועכשיו גם משפחתו אינה מעזה להתקרב לשם בלי ליווי של יהודים. ארבעים שנה עמד המאהל של המשפחה בסמוך למאחז ולמרעה. אחרי ההתקפה על הנער הם עקרו משם. את הטאבון וכמה יריעות מאהל השאירו מאחור, בעיני האב — אנדרטה למחוזות ילדות שהוא וילדיו נולדו שם, ובעיני — אנדרטה לקורבנות הטיהור האתני.

לפני כשבועיים מילא אחד מבריוני המאחז מכלית שלמה מברז לא־לו, לעיני בעליו הבדואי החושש להתקרב. גם בזה צפיתי במו עיני מקרוב מאוד: חצי שעה הוא עמד על החבית שעל יד צינור המים, חמוש בתפילין ומזמר מזמורי קודש, החזיק את הברז פתוח, ונתן למים לזרום אל המכלית הכחולה בצינור שחיבר אליו. אני ובת לווייתי צילמנו אותו ואת הטרקטור ואת מספר הרישוי של הטרקטור. הצילומים נמסרו למשטרה והוגשה תלונה. בו־בלילה באו אנשי המאחז והבעירו אש בכרם בדואי סמוך.

כל אלה אינם אלא תמצית שבתמצית מן הדברים שאני רואה ושומעת זה יותר משנה במסעותי עם קומץ פעילי "תעאיוש", שנהיו לי סוג של מורי דרך בגוף וברוח. שאר התיעוד נאגר אצלי במחשב. בצילומים נראים המאחזים המתרבים ויושביהם הקנאים, והשטחים שהם משתלטים עליהם. ונראים בהם גם החיילים והחיילות שאין להם מה לעשות פה מלבד לסייע להם. חזקים על חלשים, חיילים נגד אזרחים — זה דיוקנו של צבא הגנה לישראל היום, אלה הקרבות שהמשרתים בו מנהלים.

"במו עיני ראיתי טיהור אתני", כבר כתבתי פה בתחילת התוודעותי אל החיים ואל מחריבי החיים בבקעת הירדן ("הארץ", 4.5.18). וכבר אז אמרו לי כמה "משוכנעים": יפה את כותבת, אבל בשביל מה לכתוב למשוכנעים? ובכן, הנה תשובתי: כן, לכם אני כותבת. ואם רק יתנו לי עורכי העיתון, אוסיף ואתעד ואוסיף ואחדד את קריאתי אליכם: צאו סוף סוף לשטח. חזקו אותנו, ועזרו להפוך את נוכחותנו שם למשמעותית.

ולמאורגנים שבמשוכנעים אחדד את קריאתי אף יותר: די לכם לארגן סיורים, אתם ה"שוברים שתיקה", אתם ה"לוחמים לשלום", אתן, נשות "מחסום ווטש". כי המאות ואף אלפי ה"משוכנעים" שכבר השתתפו בסיורים האלה ב"שטחים הכבושים" כבשו מהר מאוד את ייאושם ואת זעמם ושבו והתכנסו בשגרת יומם. עליכם להוליך אותם למחאה: שיבואו למשמרות מחאה ליד המאחזים האלה, שאף לפי חוקי המדינה אינם חוקיים, וידרשו לפנות אותם. מחאה אזרחית לא אלימה של מאות אנשים מתוך אלפי ה"משוכנעים" אולי תישמע בארץ ובעולם. ויהיה מאבקנו זה לפחות תזכורת נחוצה לאמונתנו, חילונים כדתיים, שיהודים אשר שותפים לטיהור אתני, במעשה או במחדל, שכחו — ואם התחנכו בישראל אולי לא ידעו מעולם — מה זה להיות יהודים.