האם יימצא מקום ראוי לעדי? | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

האם יימצא מקום ראוי לעדי?

האם יימצא מקום ראוי לעדי?

שישי, 10 ספטמבר, 2021
source: 
חיים בשוליים, טור בעיתון הארץ
מְחַבֵּר/ת: 
אורלי וילנאי

 

כבר 10 שנים שבית חולים אלי"ן משמש בית לעדי בת ה–22 שסובלת מנכות ופיגור. כעת רוצים להעבירה. משפחתה חוששת מפגיעה בה

זאת משפחה ללא מנוח. בני המשפחה כבר מצאו את עצמם ברחוב בגלל משבר כלכלי, התמודדו עם האשמות שווא של פגיעה בבתם הנכה, ועכשיו הם נלחמים כדי לתת לבת המשותקת חיים טובים ככל האפשר, והמאבק הזה גם הוא קשה מנשוא.

בלב המאבק עדי ברדה, בת 22. עדי נולדה עם תסמונת דאון, בת רביעית להוריה. עד גיל 12 חיה עם משפחתה עטופה באהבה וחום, גם כשנאלצו לעבור להתגורר באוהל עד שהצליחו להתאושש כלכלית. באחת הפעמים שבהן נסעה בהסעה לבית הספר לילדים עם מוגבלויות בהרצליה, היא חוותה הטרדה, ומכאן התגלגלו הדברים עד למצב שברווחה התעקשו להעביר אותה למוסד בלהבות חביבה למשך חודש, למרות התנגדות משפחתה. במוסד, לדברי בני המשפחה, חשה עדי מצוקה קשה, והיא גרמה לה לטלטל את ראשה בחוזקה, עד כדי פגיעה בעמוד השדרה הצווארי. משם הידרדר המצב לפגיעה עצבית חמורה.

עדי חזרה לביתה נכה. בדיקות נוירולוגיות חייבו ניתוח בהול ומורכב, אך הוא נכשל, והיא נותרה משותקת מהצוואר ומטה. כישלון הניתוחים הביא אותם לבית החולים אלי"ן בירושלים. כל מי שמכיר את בית החולים הזה יודע שמדובר באחד המקומות המדהימים בישראל בכל הקשור לשיקום מנכויות קשות ולטיפול בילדים נכים. כבר עשר שנים אלי"ן משמש בית לעדי, כשמהיום הראשון לאשפוזה צמודה אליה אחותה רעות, המבוגרת ממנה בשלוש שנים. באופן מעורר הערצה היא סועדת אותה בכל יום. בשנה וחצי האחרונות עדי מתניידת באופן עצמאי במרחבי בית החולים, בעזרת כיסא ממונע שרעות (שהיתה לאפוטרופסית שלה) דאגה שתקבל.

אלא שכעת כל זה עתיד להיגמר. בהנהלת אלי"ן החליטו שעדי צריכה לעבור לבית החולים הגריאטרי־פסיכיאטרי הרצוג. לדברי חבר קרוב, שאינו רוצה להיחשף ומלווה את המשפחה במאבק בעניין בבית המשפט, "מדינת ישראל אינה מספקת מענה אמיתי לצעירים מונשמים מורכבים שאין להם בית לחזור אליו. במחלקות בהרצוג רבים מהמאושפזים רתוקים למיטותיהם, בעוד שעדי היא בחורה צעירה ואנרגטית, שנהנית מחברה".

את המאבק המשפטי מובילה רעות בעזרת הסיוע המשפטי. בדיון שנערך השבוע בבית משפט השלום נתבקשה חוות דעת דעת רפואית נוספת מרופא בנוגע למצבה של עדי, אבל הודגש שאם לא יימצא מימון חיצוני למטפלת לעדי כדי לסייע לאלי"ן, לא יהיה מנוס מלהעבירה להרצוג. "אין לדעת מה יהיו ההשלכות של העברה כזאת", אומר החבר.

מנכ"לית אלי"ן, ד"ר מורית בארי, מסרה בתגובה: "ברור שאם היתה אפשרות להמשיך לטפל בה אצלנו היינו עושים זאת, הרי איפשרנו לה להישאר באלי"ן לפנים משורת הדין שנים רבות, במקום להעבירה למסגרת סיעודית. המחלקה שאליה היא מיועדת בתוך הרצוג היא מחלקה למתבגרים מונשמים. החרדה של המשפחה מהמעבר מובנת וצפויה, אבל זה המקום המתאים לה".

הגירה ווטש

בסוף בני ברק שמאלה יושב הסניף של רשות האוכלוסין וההגירה לטיפול בפליטים ומבקשי מקלט. אין אוטובוס ישיר לשם, אין גם כביש נורמלי לרכיבה על אופניים, וביום ראשון השבוע הכל הוצף, מפאת הגשמים. כאילו חיפשו מקבלי ההחלטות, ומצאו, את המקום הכי לא נוח למבקשי המקלט להגיע אליו.

בשלב מסוים התארך התור מאוד, כי "המחשבים נפלו", וחלפו עוד שעות ארוכות עד שהמוזמנים החלו שוב להיכנס פנימה, חלקם נושאים עמם ילדים ולכולם קר

באנו לשם מוקדם בבוקר כדי לסייע למבקשת מקלט שבטעות לא קיבלה ויזת עבודה, ועתה הודיעו לנו ולארגון "הייאס", שסייע לה, שהוויזה אושרה. הצטיידנו באישורי מתנדבים ובכל המסמכים הנדרשים, אבל לא הכניסו אותנו פנימה כי אנחנו עיתונאים, ולמרות שהבהרנו שהמשימה כאן אינה עיתונאית וכי אנחנו מטפלים כמתנדבים משום שאנחנו בני אדם עוד קודם, לא עזר דבר. "פשפש לקודקוד", קרא זה שממיין את הבאים לאחראי אבטחה, ובמשך שעתיים וחצי הם ניסו לבדוק מה לעשות עם האיום הקיומי הזה.

וכך, בגלל שעוכבנו כעיתונאים, הנה דיווח עיתונאי מבחוץ: למרות שיפור בהתנהלות מול האוכלוסייה המוכה הזאת, עדיין המצב קשה. בשלב מסוים התארך התור מאוד, כי "המחשבים נפלו", וחלפו עוד שעות ארוכות עד שהמוזמנים החלו שוב להיכנס פנימה, חלקם נושאים עמם ילדים ולכולם קר. אותו פשפש חמוש במשקפי שמש ומעיל טוב לא הראה טיפת אמפתיה לאדם שהגיע כמה שעות קודם כי לא ידע למתי הוזמן, ושלח אותו בחזרה, כאילו שההגעה לא היתה קשה דייה בעבורו (בסופו של דבר הצלחנו לגרום לו להכניסו).

מה שלא מרפה זה המחשבה מה קורה שם כשעיתונאים אינם מתצפתים על הנעשה. ולכן, הנה רעיון: הבה נקים את "הגירה ווטש". ממש כמו "מחסום ווטש", רק בתוך בני ברק פנימה. נהיה שם בכל יום במשמרות, כדי לוודא שמבקשי המקלט זוכים לפחות לכבוד בסיסי. מה אתם אומרים?