בלוז לכחולי העיניים
בעוד שחברי הפעילים מאד בפייסבוק, מהצד השמאלי (נקרא לזה כך), התלבטו, ושיתפו אותנו בימים האחרונים בהתלבטויותיהם, הגיע יום הבוחר.
איש איש ובחירותיו, כולנו בוגרים ולא זקוקים לדחיפה של מאן דהוא ולשכנוע למי להצביע. הלכו אלה, הצביעו, והודיעו לנו, "החברים", שעל אף הקושי, הצביעו לטריאומווירט המצביאים — או שמא נכנה אותו מפלגת לקט ירקות בסגנון סנפרוסט — ובלבד שביבי על השחיתות, ההסתה והפילוג, יעוף לנו מהעיניים.
והיום, כשכבר אנו יודעים את התוצאות, גם אם לא הסופיות, הייתי שמחה לשמוע מה מרגישים אותם אנשים שבמשך שנים היו מזוהים עם מפלגה מסוימות, ונתנו לאשליה מתוקה למשול בהם. אז הגיע הזמן להסתכל דווקא בלבן שבעיניים, לא בכחול שבהן, ולהודות: העם הזה אינו נבחר מיתר העמים ואינו מוסרי מהם. תאוות כוח ושלטון לא חסרים בו, רק שצבעי ה"כחול לבן" טרם דהו או הושחתו.
אזרחי ישראל הערבים, אחרי חוק הלאום, נואשים עוד יותר. הזקנה תמשיך לשכב במסדרון. ומי לא ישכב במסדרון? הנבחרים והמיוחסים למיניהם. התחבורה... נו באמת. ועוד ועוד חוליים. ולגבי הכיבוש, זכרו את תשובתו של בני גנץ, "אשתי לא הולכת למחסומים עם מחסוםWatch"
אז מה היה לנו? שמש שהפציעה משעות הבוקר, שמים כחולים והאשליה שעוררו העיניים הכחולות.
רעיה ירון, תל אביב