אני מטומטמת | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

אני מטומטמת

אני מטומטמת

ראשון, 18 יולי, 2021
source: 
מכתבים למערכת, עיתון הארץ
מְחַבֵּר/ת: 
תמר פליישמן

בתגובה על "ישראל אוסרת על חברת פרלמנט פלסטיני הכלואה בארץ לצאת להלוויית בתה", מאת ג'קי חורי ("הארץ", 12.7)

הלוויית סוהא ג'ראר, בתה של חברת הפרלמנט הפלסטיני הכלואה בישראל חאלדה ג'רארצילום: עמירה הס

במשך שנים של פעילותי במעקב וסיקור המתרחש ברשות הפלסטינית נטיתי לדון לכף זכות את כוחות הביטחון הפועלים בשטחים. בכל פעם ששמעתי "זו רשעות, זו אכזריות, זה רוע צרוף" וכדומה, טענתי, מתוך שכנוע עצמי, שזה לא רוע.

האמנתי שגם כששליחי המשטר מגרשים בני אדם מבתיהם, אלה שאינם מספקים תרופות לחולים וגוססים, חוטפי ילדים ממיטותיהם בחשכת הלילה והיורים בצעירים ובוגרים — זה לא מזדון, זאת השיטה. האמנתי שהפעולות מקורן במנגנון ההגנה הנפשי מהסוג של "אני רק מבצע פקודות", "אלו ההוראות שאני מקיים", "אני לא מחליט, אני רק עושה מה שאומרים לי המפקדים". משפטים ששמעתי פעמים רבות מספור.

השבוע החולף היה בעבורי קריאת השכמה והבנתי כמה שאני מטומטמת, כמה בלתי מציאותית אני. אני מטומטמת ששיכנעתי את עצמי ואת האחרים להאמין בכל אותם תירוצים שלפיהם ההתנהלות איננה רוע.

עד הלוויה של סוהא ג'ראר האמנתי שיאפשרו לאם להיות נוכחת לצד קבר הבת, שההחלטה תשתנה גם אם ברגע האחרון. הרי גם הם בני אדם. אבל לא.

בין כל יפי הנפש מרכיבי קואליציית השינוי והריפוי לא נמצא מי שיסיר את הכיסוי מעיניו ויצעק שהמלך עירום ויתקומם נגד הגזירה שהוטלה על האסירה הפוליטית חאלדה ג'ראר; בין כל חברי תנועות המחאה נגד השחיתות השלטונית, אנשי הדגלים השחורים והקריים־מיניסטר לא קמה צעקה ומחאה נגד ערלות הלב המונעת מאם להיפרד מבתה. זה לא עוד מעשה של אנשים רגילים או מבצעי פקודות, אלה נבזות ורשעות. יש לקוות שיגיע היום והדין יבוא חשבון עם המחליטים, המבצעים והשותקים גם יחד.

תמר פליישמן, נס ציונה