אם להם לא יהיה שקט

בתגובה על "הנרצח בפיגוע הירי: יהודה דימנטמן, תלמיד ישיבת חומש בן 25", מאת הגר שיזף ("הארץ", 16.12)

איך כותבים על פיגוע בו נהרג אדם צעיר שכל חייו היו לפניו? מה אומרים למשפחתו, לחבריו, למכריו? כאשה הלוחמת שנים למען זכויות אדם, אני חשה צער עמוק על האובדן הנורא. אין מילים לתאר את שברון הלב והכאב הגדול למשפחתו, מעתה ועד עולם.

באתר הארגון שבו אני פעילה, "מחסום ווטש", התוודעתי למה שאירע בחומש לאורך השנים. לפני ההתנתקות ואחריה תועדו מקרים רבים מספור של התנכלויות תושביו כנגד תושבי הכפרים הפלסטינים החיים במקום במשך דורות.

מאז ההתנתקות ב–2005 נשארה בחומש ישיבה עליה שומר הצבא ובאופן מעשי ההתנחלות נותרה כמאחז לא חוקי שממשיך להתקיים. המאחז יוצר חיכוכים ובעיות קשות, בהן בעיות נגישות לחקלאים שרוצים לעבד את אדמותיהם, אלה שעוד לא נגסו בהן.

קשה לכתוב ביום של צער ואובדן, אבל אי אפשר להמשיך בלי להבין שמאחורי מה שקרה יש גם צד שני, שכמונו, שואף להגדרה עצמית ולמדינה משלו, שהולכת ומתרחקת ממנו. אין הצדקה לאלימות. אבל כשצעיר מאבד תקווה, אפשר שינהג באלימות. כמו שהוא מרגיש שנעשית כלפיו.

אולי מהרגעים הקשים האלה יתעשת השלטון ובאומץ יפנים: לא יהיה לנו שקט, אם להם לא יהיה שקט.

רעיה ירון־כרמיאלי, תל אביב