"אם יוצר מהברנז'ה היה עושה סרט על חיילי המחסומים היו הופכים אותו לבוגד"
איציק לרנר ניחש מראש את תגובתם של קוראי "הארץ" לסדרת הדוקו החדשה שלו "מעברים", העוסקת בחיילים במחסומים, ובכל זאת נעלב מביקורת של שני ליטמן. "אני חושב שדווקא בעיתון 'הארץ' אמורים להבין שלא הצבא אשם בכיבוש אלא קובעי המדיניות"
איתי שטרןשתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מתוך "מעברים". אף פריים בסדרה לא יכול להיות משודר ללא אישור של דובר צה"לצילום: יואב קליינמן
איציק לרנר צעד אל תוך האש בעיניים פקוחות. הבחירה שלו ושל איריס רעייתו, מפיקת הסדרה "מעברים", להשקיע שנה וחצי מחייהם כדי לתעד את חיילי יחידת המשטרה הצבאית עבור "כאן 11" — לא היתה יכולה לעבור בשקט. "לפחות לא אצל קוראי 'הארץ'", הוא אומר בחיוך. המצלמה של לרנר תמיד חומלת: גם כשתיעד את אסירי החמאס שביצעו פיגועים וישבו בכלא מגידו, גם כשבחן מקרוב את נערי הגבעות ב"שליחי האל" וגם כעת: כשהוא מתעד פיסות חיים של חיילים וחיילות, "מנאייקים" — שפועלם הצבאי מסתכם בעמידה במחסומים המפרידים ביו שטחי ישראל לגדה.
לרנר הציב את מצלמתו מול חיילים המגיעים מאוכלוסיות קצה (חיילים בודדים, מהגרים, משפחות קשות יום) המשרתים ביחידת המחסומים, ועשה זאת במלוא האמפתיה. ניכר שהוא אוהב אותם. הבעייתיות בסדרה החדשה קשורה לכך שבניגוד לאסירים והסוהרים שתיעד במגידו, שם הציג תמונה סימטרית ורחבה של כובש ונכבש (דבר שעלה לו בשלל גינויים מצד שרת התרבות מירי רגב), הרי שב"מעברים" הוא אמנם מראה את כלובי האדם בהם תקועים הפלסטינים — אך נמנע מלהציב מצלמה
מול גיבורים פלסטינים שידבררו את הגיהנום היומיומי. במקום, הוא מתמקד בתלאות שעוברים החיילים והחיילות, הן במסלול ההכשרה והן במחסומים. גיבוריו מצדיקים את עצמם מבחינה דרמטית. הם מעוררים הזדהות: האפוד הכבד שהם נושאים על גופם, 20 קילו ליחידה, כמו הבירוקרטיה האכזרית שהם מתפעלים, לא מותירים אותם שלמים. הם הולכים ונסדקים — מנטלית ומוסרית — תחת נטל הפעילות השוטפת.
"כשנכנסתי למחסומים היה לי ברור שהחלק הראשון של הסדרה יעסוק בהכשרה של החיילים", אומר לרנר. "עניין אותי לראות איך לוקחים ילד שהרגע הזדכה על הג'ינס והסנדלים וזורקים אותו לחולות. ניסיתי למצוא גיבורים פלסטינים. לקחתי צלם שיתעד את הצד הפלסטיני. חיפשנו דמויות וזה לא עבד. מכל מיני סיבות. הם לא רצו לשתף פעולה".
לרנר מגיע לראיון נסער. ביקורת שכתבה עליו שני ליטמן בעיתון זה, אחרי שהסדרה הוצגה כסרט בפסטיבל חיפה, לא מניחה לו. "מעברים: סרט של פטריוט נלהב", נכתב בכותרת. אני מעמת את לרנר עם מושג הפטריוט, מבקש להבין מדוע רגז כל כך. מדוע נעלב? "אני תופש את המושג 'פטריוט' בצורה קצת שונה מהאופן שקוראי 'הארץ' מבינים אותו. בעיניי, יוצר דוקומנטרי שלא יהיה פטריוט לנושא שלו — וזה לא קשור בהכרח ללאומנות — הוא בבעיה".
"מעברים" היא סדרה שאף פריים שלה לא יכול היה להיות משודר בלי אישור של דובר צה"ל. כמה חופש אמנותי יש לך כשהאישור הסופי לשידור היצירה תלוי בגוף תעמולה?
"גם בחמאסניק שתיעדתי בכלא מגידו התאהבתי. לגמרי. וגם ביהודה גליק התאהבתי, עוד לפני שהוא התמתן. אין דרך אחרת לעשות דוקו"
"בוא נדבר על העובדות. אף פריים בסדרה לא יכול להיות משודר בלי אישור של דובר צה"ל, כי מדובר בצה"ל. יש סצינה בסדרה שבה חייל בשם ויקטור מאבד את העשתונות כשהוא עומד במחסום ומתפרץ לעבר הפלסטינים. רואים אותו שם עצבני, עוד שנייה הוא לוקח את הרובה שלו ויורה באנשים. אז זו תעמולה? דובר צה"ל ראה את זה ולא היה לו קל עם זה. אני לא עובד בשביל צה"ל. הסברתי להם שזו לא קייטנה שם. באנו להראות את המורכבות של החיים של החיילים. לא פשוט להם. בסך הכל גם החיילים וגם הקצינים רק רוצים לחזור הביתה בשלום, ובשביל שזה יקרה, הם חייבים לנוע בדפוסי עבודה של בני אדם, לא של חיות. חד־משמעית. כשנטלי המג"דית עומדת במרחק של חמישה מטר ממני ואומרת לחיילת שלה להיות נחמדה לפלסטינים שעומדים שם, זה דברים שקרו. ברגע שאני מזהה דיבור מלאכותי שקיים בגלל המצלמה, זה לא ייכנס. לא אסכים לזה".
מצד אחד אתה מראה כיצד באופן יחסי החיילים נוהגים באנושיות כלפי הפלסטינים, ומצד שני כמעט ולא רואים את ההשחתה המוסרית שהכיבוש מייצר על החיילים שמוצבים שם.
"הכל נמצא שם. יש שם חיילת שהצליחה לתפוס איזה פלסטיני עם סכין וכמה סצנות אחרי זה היא הולכת למפקדים שלה ומבקשת ללכת לקב"ן כדי להשתחרר. זה די ברור שהמחסומים האלו דפקו לה את החיים. היא לא עומדת בזה. היא לא יכולה לסחוב את זה. אני מכיר מישהו שהבן שלו שירת במחסומים ולא שרד את זה. יש שם קב"ן שעובד שעות נוספות".
מתוך "מעברים". שם צה"לי מכובס ל"מחסומים"צילום: יואב קליינמן
זירה מתועדת
לרנר, שנולד בחיפה ב–1962, ביים עשרות סרטי תעודה קצרים, בהם סרט קצר על עו"ד לאה צמל בשם "פרקליטה ללא גבולות" ב–1999. בכל יצירותיו הביא סיפורים אנושיים שהפנו זרקור אל המציאות הפוליטית והחברתית המורכבת בישראל.
המחסומים הפכו לזירה קולנועית וטלוויזיונית המתועדת באופן שגרתי. החל מסרטו של יואב שמיר "מחסומים", שזכה בפרס המרכזי של פסטיבל IDFA עוד ב–2003; דרך סרטוני ארגון "מחסום ווטש" שהפכו לחומר נפץ של ממש בזירה הפוליטית; וכלה בדיווחים חדשותיים על הנעשה במחסומים. עם זאת, הזווית של חיילי המחסומים, מתפעלי הכיבוש בפועל, נעדרה עד כה מן המסך. לטענת לרנר, גם מצב זה אינו מקרי לחלוטין.
"למה נעלבתי מהביקורת של שני ליטמן?" הוא מסביר, "אני חושב שדווקא בעיתון 'הארץ' אמורים להבין שלא הצבא אשם בכיבוש — אלא קובעי המדיניות. אנחנו ישנים טוב בלילה כי יש מישהו ששומר עלינו. כשהבנים שלי היו בקרבי לא ישנתי חמש שנים כי פחדתי מהדפיקה בדלת. ההאשמה בפטריוטיות לא זרה לי. אתה חושב שיוצר מהברנז'ה התל אביבית היה עושה סרט על חיילי המחסומים? הרי למחרת היה יורד לבית קפה ואנשים לא היו מסתכלים לו בעיניים. היו הופכים אותו לבוגד. אז יש מישהו שהולך למחסומים ומתעד".
לצד הנימה ההגנתית על החיילים שניצבים בלב הסדרה, הוא מדגיש: "אני לא בעד הכיבוש. אבל אני חושב שאותם לוחמי מעברים לא המציאו את המחסומים. הם רק עוד שלב בשרשרת. המדינה נמנעת מלמצוא פתרון מדיני כבר 50 שנה. העובדה היא שיש לוחמי מעברים שעושים את העבודה על הצד הטוב ביותר, האצבע המאשימה לא צריכה להיות כלפיהם. לא נתקלתי בדברים שהיו בגדר געוולד. אם הייתי נתקל בזה, הייתי מכניס".
מתוך "מעברים". "ההאשמה בפטריוטיות לא זרה לי"צילום: יואב קליינמן
אתה חושב שדובר צה"ל היה מאשר להכניס סצינות געוולד?
"הרי יש את הסצינה הזו של החייל שמתפרץ על הפלסטינים".
הוא בתוך עמדה סגורה מבטון ובסוף לא עושה כלום. בפועל, ההתעמרות במחסומים היא עניין שבשגרה.
"לבוא ולחפש את הדברים הנוראיים שנעשו, זה לא העניין. רציתי להביא את הזווית הישראלית במחסומים. אני יכול להגיד לך שלא אומרים להם ללכת ולהרביץ לפלסטינים. זה לא המצב".
נשמע שהתאהבת בחיילים.
"ברור. אי אפשר אחרת. גם בחמאסניק שתיעדתי בכלא מגידו התאהבתי. לגמרי. וגם ביהודה גליק התאהבתי, עוד לפני שהוא התמתן. אין דרך אחרת לעשות דוקו. אתה לא יכול לעשות סרט על דמות ומאחורי גבה להתכחש לה".
אגב התכחשות למציאות, אני מעלה לקראת סיום השיחה את פרשת "מחוז ירושלים", שבמסגרתה נחשף ב"הארץ" כי באחת הסצינות ששודרו בה נשתל נשק "גנוב" בביתו של פלסטיני חף מפשע, דבר שעורר סערה והוביל להורדת הסדרה מכל פלטפורמות השידור של התאגיד. אני שואל את לרנר מה הסיכוי שגם בסדרה שלו תימצא סצינה כזו, מבוימת מאל"ף ועד ת"ו, שהרי גם כאן, גיבורים פלסטינים הם לא יותר מסטטיסטים בעולמם של החיילים. "אין סיכוי", הוא אומר. "זה לעבור על כל הכללים האתיים. זה לעשות מניפולציות לא יפות. אני חושב שבמובן מסוים 'מחוז ירושלים' עשתה ליוצרים הדוקומנטרים נזק, כי עכשיו אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו כן אמינים ושאנחנו יכולים לספר את הסיפור בלי לעשות מניפולציות ובלי לכופף את היד של דמות כזו או אחרת".
טוב שהתאגיד ביטל את החוזה שלו עם בית ההפקה שהפיק את "מחוז ירושלים"?
"קשה לי לגזול פרנסה מבן אדם. אני לא הייתי רוצה לראות אנשים מגיעים לפת לחם בגלל טעות אחת. אני לא מכיר את כל העובדות ולכן הייתי רוצה להיזהר בלשוני. אני חושב שאחרי המקרה הזה, התאגיד הרבה יותר זהיר לגבי התכנים שעולים. ברוח הנושאים שלי, אני די קרוב ל'מחוז ירושלים', אבל מה שמבדיל בינינו זה איך הסדרה נעשתה. אני לא ריאליטי. מנגד, אני יודע שהצופה לא יודע להבחין בין דוקו לריאליטי וזה פוגע בנו — היוצרים הדוקומנטרים".
השם שבחרת לסדרה הוא "מעברים" — שפה מכובסת של צה"ל למלה "מחסומים". למה בחרת לאמץ את הטרמינולוגיה?
"היתה התלבטות, באמת. גם בתאגיד שאלו על זה שאלות. אני ראיתי בזה שם שהוא תרתי־משמע, כי יש גם את הילדים האלו, שעוברים את התהליך מאזרחות לחיילות. בסוף, גם הפלסטינים עוברים, אבל השאלה היא מה הם עוברים. אולי זה לא השם האידיאלי, אבל אי אפשר היה לקרוא לזה 'מחסומים' כי כבר היה סרט כזה. אני בא לפרויקטים שלי כי אני חושב שעשיית סרטים זאת דרך נוספת לבנות עולם צודק, מתוקן וידידותי יותר, במיוחד בנושאים הנפיצים שאני מטפל בהם, שמעלים סוגיות כבדות משקל לגבי מהות החיים שלנו בישראל".