אינני מפגינה כפייתית

בתגובה על "גנץ הכריז על 6 ארגוני חברה אזרחית בגדה ארגוני טרור; ארה"ב דורשת הבהרות"', מאת הגר שיזף, יהונתן ליס ובן סמואלס ("הארץ", 24.10)

אני כבר שנים רבות בוגדת ועוכרת ישראל. אני חברה בארגוני טרור בולטים כמו "יש דין" ו#מחסוםwatch ובהיותי ירושלמית אני גם שותפה לפעילות של "עיר עמים". ממש טרוריסטית מובהקת. הרבה חשבתי לאחרונה איך הגעתי למעמד הזה. מה ראיתי ושמעתי בשנים הרבות בהן אני פעילה בארגונים אלה, שהביאני עד הלום. ואז לפתע כאשר מדינת ישראל הודיעה לי, אם כי בינתיים רק ברמז, שאני לא רצויה כאן, האסימון נפל.

הרי אינני פוליטיקאית, לא מפגינה כפייתית, לא מקללת מובהקת. עוד לא דחפתי אף אחד — וגם לו רציתי, לא יכולתי לעשות זאת מפאת גילי וממדי. בזקנתי אני נוטה לשכוח: מתי בפעם האחרונה גנבתי זיתים לא לי? מתי השתתפתי בפוגרום מתי ביצעתי "תג מחיר"? מתי הרסתי מגרשי משחקים של ילדים קטנים? ולמה שתקתי כאשר אלה המכנים אותי בוגדת עצרו, ירו, הרגו גזלו והתעללו בפלסטינים שתחת הכיבוש? ואז לחש לי השד הקטן באוזן ואמר, "את יצאת לנהר וכיבסת כביסה מלוכלכת בפומבי — מה זה אין לך מכונת כביסה בבית? לכבס בשקט שלא יראו ולא ישמעו?"

אורו עיני והבנתי: במשך שנים ארוכות יצאתי לשטח, שמעתי את הפלסטינים, ראיתי את תוצאות פשעינו בשטחים, צילמתי תמונות, כתבתי דו"חות, סיפרתי בחו"ל על כל מה שראיתי — בקיצור, בגדתי. חשבתי שאם אספר את מה שראיתי אנשים יבינו ויפסיקו להדחיק את הנעשה בשמם ולתרץ הכל ב"תפוח רקוב".

הכיבוש והעוולות שמלוות אותו לא ייפסקו על ידי הפיכת המתריעים עליהם ל"טרוריסטים".

ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים והישראליים פועלים, לא בסתר אלא בגלוי, כדי להציל את כולנו מעצמנו. ובמקום לרדוף אותנו קבלו עצה פשוטה: אל תעשו מה שאתם מתביישים להראות. הכרזת ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים כארגוני טרור, דווקא בימים אלה, צריכה ללמדנו שכנראה למדינה יש סיבה לדאגה ולא ממעשיהם של הארגונים, אלא מהידע שלהם. כוחם גדול ממה שנדמה לנו, והכוח הדורסני והברוטלי המופעל נגדם מלמד משהו עלינו. שר הביטחון הוא לא חכם גדול אם הוא חושב שאנחנו טיפשים מספיק שלא נוכל לקרוא בין השורות! הרעיון שכל בני האדם שווים ולכולם מגיעות זכויות ולו רק בשל היותם בני אדם, חייב לחדור עמוק לתודעה.

חנה בר"ג, ירושלים