Qalandiya - one Is not even allowed to dream here

One Is Not Even Allowed to Dream Here

Between lockdowns, between rains, between arrests and home demolitions, I came to meet children and adults, old acquaintances and new, who live without any horizon nor hope, day after day, one catastrophe following another.

A long time ago, the owner of the house with its back to the hill – its back to the Wall – raised black flags on the house sides. This was his protest against the demolition orders he was issued by the Israeli authorities.

For many months the black flags waved in the wind, but the orders were not lifted.

The Israeli army did what it promised to do. No more black flags, no more people between house walls.

When Alex, the super-commander of Qalandiya Checkpoint came out of the secured compound along with a security guard and a worker and came to the main road between Ramallah and Jerusalem, and checked the concrete blocs, and ordered the worker who was with him to place plastic barriers on the road, we were standing, a large group of Palestinians and I in back, eager to understand the meaning of this unexpected visit, at the end of which we learned that:

Beginning Sunday November 29, 2020, all week days, the way from Ramallah to Jerusalem will be blocked between 7 p.m. and 6 a.m.

People in the refugee camp tell about a man who had a dream one night that he was going to commit a terrorist attack.

The man woke up appalled and drenched in sweat, woke his wife and told her about his dream. It’s only a dream, the wife calmed him. The man fell asleep again but the wife couldn’t sleep. In the morning she told her good friend about the dream. The friend told her husband who told it to another friend.

The story of the dream made its way among neighbors and these neighbors’ relatives, until the Israeli secret service messengers came and picked up the man who had had the dream.

One is not even allowed to dream here, people say.

-I don’t know if this is true or not, but I do know that whoever says this is right.

לפני זמן רב בעליו של הבית שגבו לגבעה שגבה לחומה הניף דגלים שחורים על פאותיו. הייתה זו מחאתו לצווי ההריסה שקיבל מהשלטונות הישראלים.

חודשים רבים התנופפו הדגלים השחורים אבל רוע הגזירה לא סרה.

הצבא קיים את שהבטיח. לא עוד דגלים שחורים ולא עוד בני אדם בין קירות הבית.

כשאלכס, מפקד העל של מחסום קלנדיה יצא מהמתחם הממוגן בחברת מאבטח ופועל ובא אל הדרך הראשית שבין רמאללה לירושלים ובדק את  הבטונדות והורה לפועל שאתו להציב על הדרך חסימות פלסטיק, עמדנו קבוצה נכבדה של פלסטינים מזדמנים ואני מנגד ומאחור דרוכים להבין את פשר הביקור הלא צפוי הזה שבסופו הוברר לנו ש:

החל מיום ראשון ה- 29.11.20, במהלך כל ימות השבוע תחסם למעבר הדרך בין רמאללה לירושלים בין שבע בערב עד יום המחרת בשש בבוקר.

מספרים במחנה הפליטים על איש שחלם בלילה שהוא הולך לעשות פיגוע.

התעורר האיש מבועת ושטוף זיעה, העיר את האישה שאתו וגולל באזניה את סיפור החלום. זה רק חלום, הרגיעה אותו האישה שאתו. חזר האיש לישון אבל שנתה של האישה נדדה. בבוקר סיפרה לחברתה הטובה על החלום. החברה סיפרה לבעלה וזה סיפר לחבר.

סיפור החלום עשה לו כנפיים בין שכנים וקרובי משפחה של השכנים עד שהגיעו שלוחי השב"כ ולקחו עמם את האיש שחלם.

אפילו לחלום אסור פה, אומרים האנשים.

• לא יודעת אם זו אמת או בדיה אבל יודעת שצודקים האומרים.