Visit and assistance in the Jordan Valley

Observers: 
Nurit Popper, Nava Toledano, Daphne Banai (report), translation Tal H.
Jan-14-2021
|
Morning

Palestinian Jordan Valley
January 14, 2021
Nurit Popper, Nava Toledano, Daphne Banai (report), translation Tal H.

We began at Humsa. We brought A. a plastic sheet, larger than usual, for he is expecting many sheep to give birth and the sheep pen must be enlarged to contain many lambs with their mothers. He and his father waited for us impatiently, showed us the torn-up sheep pen that they have been using. Several family members were waiting for us with them, and within half-an-hour the construction they had put up earlier was already covered.

We then drove on to see Nidam, also in Humsa, where we met several activists of the Palestinian Jordan Valley coalition, who arrive nearly daily with 2 generators and a welder, and with the Palestinians are putting up dwelling tents and sheep pens.

We visit Burhan. Nava and Nurit immediately began helping him taking out barley to the troughs to feed the hungry sheep, who had just come back from grazing. In the meantime, I sat and talked with old Abu Halaf.  Burhan owns a 6-month old foal who was infatuated with me and constantly crowded from behind to place his head on my shoulder… While we talked, Burhan’s wife, Samar, baked fresh flat bread in the outdoor oven, and offered them to us still fresh and fragrant.

Yusuf at Makhoul suffered a fire a few days ago, and all the barley that feeds the sheep and goats has gone up in flames. He suspects the settler-colonists of the illegal outpost erected not far from his home. Yusuf has been hard-hit lately and will have a hard time recovering – his tractor has been confiscated by the Civil Administration a week ago while he was plowing a field. He is allowed to free it in return for a 2,200 shekel fine, and now this burning of the feed.

Fasail – we visited the elderly couple whose home was demolished in August, and their caravan and sheep pen, donated by the PA after the demolition, were confiscated as well. We brought them tarpaulins and metal arches in order to put up a new tent, but they have lay there for a long time without being used. The son is afraid to build since the representatives of the Civil Administration (we prefer to call it the Evil Administration) visited the couple every few days and warned them not to build, or else everything left after the recent demolitions will be demolished as well. The son and his wife Dalal dwell in a small pup tent donated by the Red Cross, but it is not water-proof so they sleep in an abandoned car parked near the tent.

The son says that he had put up a tent with the arches and tarpaulins we brought them about 500 meters south of the site, but two days later the army came and confiscated that tent as well.

The elderly couple’s situation is dire. They are both serious diabetics, the old man shows us a wound that has already gangrened in his foot. He goes to the clinic every day to get shots so as not to lose his foot. The old woman is almost totally blind, and has no money to get shots to improve her sight. We deliberate often whether a money donation would be right, even if symbolically – this arises naturally facing the people’s dire situation. It is heart rending to witness the inconceivable suffering of the people facing us. On the other hand, we do not have enough to give them effectively, and if we do it will destroy our relations with those who have not received any or not enough. Some would say that there are poor people everywhere, but we say no!! The horrid poverty we see everywhere in the Palestinian Jordan Valley is a product of occupation, of expulsion from one place to another, of repeated demolitions of home and measly belongings, and an intended prevention of economic development. It is a kind of poverty we Jews in Israel are not at all familiar with.

When we got on our way home, rain began falling, Gitit Checkoint was manned and a line of Palestinian cars waited there (5:30 p.m.), as tired men were delayed after a long day’s work. As usual, Israeli cars easily bypassed the waiting cars.

 

בקעת הירדן 14.1.2021
נורית פופר, נאווה טולדנו, דפנה בנאי (מדווחת)

 

התחלנו בחומסה . הבאנו לע' יריעת ניילוןinfo-icon גדולה מהרגיל כיהוא מצפה להרבה המלטות וצריף להגדיל את הדיר לטלאים רבים עם אמהותיהם . הוא ואביו המתינו לנו בקוצר רוח, הראו לנו את הדיר הקרוע שמשמש אותם עכשיו. כמה קרובי משפחה המתינו לנו יחד איתם ותוך חצי שעה הקונסטרוקציה שבנו קודם לכן הייתה כבר מכוסה.

אחר כך נסענו לנידאם (גם הוא בחומסה) פה פגשנו כמה פעילים מקואליציית הבקעה, שמגיעים כמעט מדי יום עם 2 גנרטורים ורתכת ובונים יחד עם הפלסטינים אוהלי מגורים ודירים.

ביקור אצל בורהאן. נאווה ונורית החלו מייד לעזור לו להוציא שעורה לאבוסים כדי להאכיל את הכבשים הרעבות, שזה עתה חזרו מהמרעה. בינתיים ישבתי ושוחחתי עם אבו חלף הזקן . לבורהאן יש סייח בן 6 חודשים, שהתאהב בי וכל הזמן נדחק אלי מאחור והניח את ראשו על כתפי. בזמן ששוחחנו, אישתו של בורהאן, סמאר, אפתה פיתות בטאבון והביאה לנו אותן חמות ומדיפות ניחוח של טריות.

אצל יוסף במקחול היתה שריפה לפני כמה ימים, בחצות ליל, וכל השעורה שמשמשת מזון לכבשים ולעיזים - נשרפה. הוא סבור שזוהי הצתה של המתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי שהוקם לא רחוק מהבית שלו. יוסף נפגע קשות לאחרונה ויהיה לו קשה כלכלית להתאושש, הטרקטור שלו הוחרם על ידי המינהל האזרחיinfo-icon לפני שבוע, כשחרש שדה. הסכום לפידיון הטרקטורהוא 2200 ₪, ועכשיו נוספה הצתת המזון לצאן.

פסאיל – ביקרנו את הזקנים, שבאוגוסט הרסו את הבית ובספטמבר החרימו להם קראוון ודיר, שהרשות הפלסטינית תרמה להם כדי להתגורר אחרי ההריסה.  אנחנו הבאנו להם ברזנטים וקשתות כדי לבנות אוהל חדש, אבל הרבה זמן הם שכבו שם ללא שימוש.  הבן פחד לבנות מכיוון שנציגיו של המנהל האזרחי (מנהלת הרשע יותר נכון לקרוא לה) ביקרו את הזקנים מדי כמה ימים והזהירו אותם לבל יבנו, אחרת יהרסו כל מה שנותר מההריסות הקודמות. הבן ואישתו דלאל מתגוררים באוהל סיירים קטן שתרם להם הצלב האדום, אך האוהל אינו אטום למים ולכן הם ישנים במכונית נטושה שחונה ליד האוהל.

הבן מספר שבנה מהקשתות והברזנטים שהבאנו אוהל כ-500 מ' דרומה משם, אבל אחרי יומיים הגיע הצבא והחרים גם את האוהל הזה.

מצבם של הזקנים רע . שניהם חולי סכרת קשה, הזקן מראה לנו פצע שהפך כבר לנמק בכף רגלו. כל יום הוא הולך למרפאה ומקבל שם זריקות כדי שלא יאבד את הרגל. הזקנה עיוורת כמעט לחלוטין ואין לה כסף לקבל זריקות לשיפור הראייה. אנחנו לא פעם מתלבטות בינינו האם נכון לעזור בתרומת כסף, ולו רק בסכום סמלי, דבר שמתעורר באופן טבעי לנוכח המצוקה הכל כך גדולה של האנשים. הלב נשבר לנוכח הסבל הבלתי נתפש של בני האדם שמולנו. מצד שני אין לנו מספיק לתת, ואם ניתן זה יערער את היחסים בינינו לאלה שלא קיבלו, או לא קיבלו מספיק. 
יהיו שיגידו, אלה אנשים עניים, כמו שיש בכל מקום. אבל לא !! העוני הנורא שאנחנו רואים בכל מקום בבקעה הוא תוצר של כיבוש, של גירוש ממקום למקום, של הריסות חוזרות של הבית והרכוש הדל, ושל מניעה מכוונת של פיתוח הכלכלה. זה סוג של עוני שאנחנו היהודים בישראל לא מכירים כלל. 

כשיצאנו בדרכנו הביתה החל לרדת גשם, מחסום גיתית היה מאויש ותור של מכוניות פלסטיניות השתרך בו (שעה 17.30) ועיכב אנשים עייפים לאחר יום עבודהinfo-icon. כרגיל, מכוניות ישראליות עקפו בקלילות את התור.