חווארה, יום ש' 24.1.09, אחה"צ

 

ירדנו מהטרנזיט בתוך מגרש המוניות, בינות לבסטות. ודיברנו עם אנשים, על הטבח בעזה, ועל המחסום. ואנשים שאת חלקם אנחנו מכירות ואת חלקם לא, היו מסבירי פנים ועצובים ומיואשים ומלאי הומור רך כמו תמיד, למרות ועם וליד הכל ושתינו קפה. ושאלו אם שמענו על האישה ממרדה, שהוכתה שבוע קודם וגררו אותה למגדל. ועל מחמוד עוואד שכמעט הרגו השוכב בטיפול נמרץ אחרי שחיילים היכו אותו בקתות הרובים כפי שגם סופר בדוח מחווארה ששלחה דבורקה א' מהעשרים בינואר ובעיתונים. ועל הרוכל שהיכו אותו והלך לבית החולים וכשחזר מנעו ממנו לשוב הביתה. ועל חיים תחת כיבוש. ואידיאליזציה של חיים שהיו לפני הסגר המוחלט, כמו היו אלה חיי חופש, גם כן תחת כיבוש ונישול, ושוב על עזה, שדימוייה לא עוזבים את הדמיון ואת הלב.

עזה שנמזגה בכל. בכובשים ובנכבשים כאחד.

הם לא מבינים איך רואים אותם בכל מקום, אומר מישהו כועס שיוצא משכם. הם לא מסתכלים בטלויזיה.

כן, אמרתי לו, הם לא מבינים, והם לא רוצים להבין, אבל הם יבינו. לא כי זה רע לעשות מה שהם עושים, אבל כשירצו לטייל בכל מיני מקומות אחרי צבא ויביטו עליהם כמו פושעים, אולי הם לא יבינו מה הם עשו, אבל הם בטוח יבינו שזה אולי לא משתלם בסוף. וסיפרתי לו גם על זה שישנם דיבורים על זה שבאירופה כל החיילים שהשתתפו בטבח בעזה בסכנה של תביעות משפטיות, ושהחלו להסתיר את הפנים של כולם, ואת השמות, ולארגן עורכי דין, ושזה אומר שהם יצטרכו לחשוב הרבה אחרי צבא כשירצו ללכת לטייל או ללמוד בכל מיני מקומות, והוא התרגש מאוד.

ושתינו עוד קפה, בזמן שהמחסום המשיך להתנהל עם הארג'ע והרוחו והרמת הבגדים וההשפלה והזמן שנקלף מהחיים.

את יכולה לסדר לי מגנטי, מישהו שאל כי שמע על הנשים ש'מסדרות' מגנטי. מה אני השב"כ, אני הצבא? אמרתי. לא, אני לא יכולה לסדר מגנטי,  ואף אחד לא יכול. לקפטן (איש השב"כ) גם אתה יודע להגיע לבד. אפשר לעזור לך לחסוך כסף של בולים ושל פקסים ואת הזמן ולתרגם לך לעברית ולקצר תהליכי בירוקרטיה אבל אף אחד לא יכול להבטיח לך שלא תגיע לקפטן או לעקוף אותו. העזרה הזו היא לא בימקום. המניעה איננה בגלל סיבה, גם לא לשיטתם. היא כדי שלקבל זכויות יסוד כמו בריאות ועבודה יצטרכו לעשות בשבילם משהו. כי הם רוצים שישתפו פעולה איתם. כי הם לא רואים בני אדם. הנה בעזה אנשים גוססים כשביקשו אישור ללכת לטיפולים שאין בעזה התבקשו לשתף פעולה כדי לעבור לבית חולים ונשלחו חזרה אם אמרו לא. אין להם אלוהים. עורך דין שקרן, יכול יותר טוב בשביל זה רק כי לפעמים הוא מצליח לשחד. כי הוא מסדר שימחקו מהמחשב. כי הוא מוצא אנשים שבשביל כסף יעשו הכל. אבל בחוק זה לא הולך. בדרך הישר לא הולך. כי זו דרך 'הישר' שחוללה את המניעה. כי אז זו הדרך לקפטן, זו הדרך לגרדום, מהר או לאט, עם או בלי הוצאות.

ואמר, ראיתי אותך באלג'זירה, וחייך, והתכוון בהפגנה, ואני חשבתי שזו דרכו לומר לי שאני בסדר, אז הודיתי לו ושמחתי, ואולי גם באמת ראה.  

ע' בחור צעיר שעומד להתחתן בקרוב מהכפר סאלם עם שקית של תרופות ביד מספר שהוא היה כשהרביצו לאישה ממרדה וגם כשכמעט הרגו את מחמוד עוואד, ושגם לו הרביצו, ושאלה חיילים מסטולים, ולא רואים בנאדם בראש שלהם, ורצה לספר, שידעו, כך אמר, שידעו כולם.

זה היה שבוע קודם בערך, שכבר מהמחסום כולם שמעו אישה צועקת על החייל שמרביץ לה. ושאין ערבים שיעזרו לה.

אז הלכתי לשם, מספר ע', וצעקתי על החייל מה אתה רוצה ממנה. מה אתה מרביץ לאישה בגיל של אמא שלך. והחייל אמר תשתוק ותלך מפה. ואמרתי אני אלך אבל קודם לא תשים יד על  בחורה. שאצלנו זה בדת. אמר לי לך מפה או שאני הורג אותך. אמרתי לו אתה לא גבר. זה לא גבר. אמר לי שאני רוצה לעשות בלגן. אמרתי שאני לא רוצה, ושאם אתה רוצה תהרוג אותי אמרתי לו. והיינו אני ובנדוד שלי. וחייל אחר אומר לי למה אתה מדבר עם חייל ככה, ואמרתי אם הוא מדבר איתי ככה אני ככה. ואמר לי תסתלק, ואמרתי אני מחכה לאוטו ולא הלכתי רחוק.

ושמעתי שחייל אמר אני לא רוצה לראות אף ערבי פה. ולא אמרנו כלום. אפילו שנקלע לנו בלב.

ואז היה אוטו שהגיע, ורציתי לעלות עליו, ואני רואה שהחיילים מסתכלים עלי שאני הולך אז הלכתי מהר מהם, והחייל אמר עלי כשהלכתי יה בנזונה ואמרתי לו אתה בנזונה ואז הם כולם באו עלינו, ומישהו מהם נתן לי עם הרובה על הראש ולקחו את בנדוד שלי למעצר והיה לי דם שיצא לי מהראש וקצין בא וראה את הדם בראש שלי והפסיק את הבלגן ואמר לי מה אתה רוצה ואמרתי לו שלקחו את בנדוד שלי ושרוצה שיביאו אותו ושיוציאו את הבחורה והוא שחרר את בנדוד שלי וגם אחר כך שחרר את הבחורה.

מ' ילד שעובד במחסום סיפר שהוא ראה את כל מה שקרה ממש מההתחלה. שקודם ראה את האישה מתווכחת והחיילים קיללו אותה והיא קיללה אותם וקפטן סלאח מהמתק תפס אותה וסתם לה את הפה עם היד שלו ולקחו אותה לכיוון הג'ורה, ומ' ראה חיילת שהפילה אותה וכניראה גם הרביצה לה, והרבה אנשים התקהלו, והחיילים נעמדו ואיימו על כולם, ואז כפתו אותה וכיסו לה את העיניים והיא השתוללה וניסתה להתנתק מהם וצרחה, ושישה חיילים לקחו אותה למיגדל כשהיא קשורה מאחור וכיסו לה גם את הפה עם מטלית, ומיד הגיע קפטן זהרן מהמתק וההורים שלה גם הגיעו מכיוון שכם, והקפטן אמר לה למה עשית ככה והיא אמרה שלא עשתה כלום, ושהחיילים קיללו אותה והרביצו לה, ואז הוא שיחרר אותה והחיילים סילקו את כולם. 

האנשים חושבים שזה הכל בגלל עזה. שזה היה הויכוח. סיפרו שהחיילים צוחקים על עזה. אומרים על הילדים שמתו, וצוחקים.

ע' שקיבל מכה בראש מהרובה של החייל, החל לקחת כדורים נגד כאבים וסיבוכים אחרים, וממשיך לספר על מחמוד עוואד מסאלם, שהוא גם קרוב משפחה שלו.

זה היה לפני כמה ימים, הוא מספר, עמד שוב בתור, משכם, ולפניו מחמוד ונעים עוואד, שני אחים.

מחמוד עבר ראשון, וזה אומר שהוא עבר את המכשולים המסתובבים שזה השלב הראשון, ואת המגנומטר, והגיע לבוטקה, והושיט לחייל את תעודת הזהות דרך חריץ, והחייל שנמצא בתוך מין קופסת זכוכית משוריינת לקח ממנו את תעודת הזהות אבל מסתכל על מחמוד ולא על התעודה ואז שמעו שאמר לו לאן אתה הולך. ומחמוד אמר לו לחווארה. למה? אני עובד שם. במה אתה עובד? במכולת, עם מישהו. אז החייל אומר לך אחורה, ולוקח אליו את התעודה, לבדוק, ויש לו זמן.

ומחמוד אחרי איזה זמן שעבר אומר לו למה אתה בודק חמש דקות.

והחייל אומר כוס אמא שלך. ומחמוד אומר למה אתה מקלל את אמא שלי שלא עשתה לך כלום וגם אני לא. אני רק רוצה לעבור.

והחייל אמר אני לא רוצה שאתה תעבור ואני רוצה להרוג אותך ולזיין את אמא שלך.

ומחמוד אמר לו אל תקלל את אמא שלי. ואמר אני רוצה את תעודת הזהות שלי, אם אתה רוצה שאכנס תן לי להיכנס או לא ותגיד לך הביתה. והחייל אמר שתוק יה בנזונה. ויצא מהמקום שלו. וחיילים אמרו לחייל מה הבעייה שלך והוא ענה משהו שלא שמענו ואז נתן פתאום למחמוד מכה עם הקת של האם שש עשרה על הראש. ומחמוד נפל. ומתחיל להרביץ לו. והרביץ לו הרבה פעמים. וצעק לכולם אם מישהו מתקרב אני הורג אותו. ועוד שלוש חיילים באו גם, ומרביצים לו עם הרגליים. והוא לא זז. כמו מת.

נעים אחיו של מחמוד היה עד לכל זה, את מבינה, זה אח שלו, תתארי לך שאח שלך עומד ככה וככה עושים לו. הוא נהיה משוגע. אבל היה מאחורי הברזלים המסתובבים. ולא יכול להגיע למחמוד. והוא צעק לחייל בהיסטריה מה אתה עושה, זה אח שלי, תן לי לקחת אותו לבית חולים. כי מחמוד כמו נפטר כבר. לא זז. והחייל ממשיך. ונעים צועק אם אתה רוצה ממנו משהו קח אותו לבית סוהר, הוא ימות ככה. והחייל אמר לו: לא הספיק לי, כשאגמור איתו אתן לך את אח שלך. וכמה חיילים נוספים כל הזמן הזהירו את נעים שלא יתקרב או שיהרגו אותו. ונעים התחנן ואמר שלא יתקרב רק תעשו לי טובה שאקח אותו לבית חולים.

כמו משחק סנוקר הם חושבים. הראש שלו כמו במשחק סנוקר, אומר ע'.

לבינתיים המחסום נסגר לשעה וצילצלנו לאמבולנס וכל הזמן מי שהתקרב הם צעקו אני הורג אותך ובא בסוף האמבולנס ולקח את מחמוד.

מישהו אחר שנכח אף הוא בזמן שהיכו את מחמוד מספר שהיה רגע שחיילים הלכו אל נעים שצרח כל הזמן וניסו להכניע אותו ולהשכיב אותו ובהתחלה לא הצליחו, ובסוף קשרו אותו ושמו לו משהו על העיניים, אבל באיזה רגע שהחיילים היו עסוקים, הוא ברח מהם, ואנשים עזרו לו להוריד את הבד מהעיניים והוא הצטרף אל אחיו באמבולנס לשכם.

מחמוד עכשיו בבית חולים. לא מדבר. שוכח. קצת מכיר וקצת לא מכיר. לא יכול לעמוד. הרופאים אומרים שאם יתעורר יהיו לו בעיות זיכרון. מתעורר דקה ונרדם. לא שומע, לא זוכר, לא מדבר טוב. מצב שלו לא טוב. כמעט מת.

היית אצלו? בטח הייתי. זה בן משפחה שלי. מסכן. מסכן.

לע' יש שטפי דם על הפנים הצעירות שלו. ולא ברור אם יש לו בעיה כלשהי או שזה מהמכות מקת הרובה. שוב הוא אומר לנו לספר. לספר מה שקורה. ואמרנו שככה נעשה.

הרבה מכוניות בתור משכם. מעבר למה שהעין רואה. מעבר המכוניות נמצא בשטח המחסום הישן. שתי עמדות ובתוכם חיילים. בכל אחת מהן חייל עם רובה שלוף לעבר המכונית העוצרת. בגובה הפנים של הנהג או הנהגת. כל נהג או נהגת מגישים אישורים ותעודות זהות. וחלקם מעוכבים בצד. נראה ללא מפתח ברור. הם נתבעים לעמוד רחוק מהאוטו. וחיילים עם כלב קטן הולכים לרחרח את המכונית. ובתוכה. חלק מגיבים מאוד רע על מגעו של הכלב.

איש שנבדקה מכוניתו כשעובר לידינו ואומר, צילמתן? ראיתן?

כן, אמרנו לו. בעיניים רושפות, הודה, ונסע.

חייל מגיע. שבת שלום. מה הענינים?

הכל בסדר.

אסור לכן לעמוד כאן. רק מאחורי השער הצהוב. וגם זה מסכן אתכן. וגם זה מפריע לנו בפעילות.

אל תדאג לנו, ויוי אומרת.

זה מחסום שלי. זו אחריותי. אם תידרסי זה על אחריותי. למרות שתקבלו את כל העזרה הנדרשת.

גמר לדבר וחזר למרכז המחסום.

זה שטח סטרילי אבקש מימך ללכת מכאן אומר לי חייל.

מה זה שטח סטרילי.

זה מפריע לנו בעבודה.

אני מפריעה לך בעבודה?

כן.

זו עבודה? למה שאתה עושה אתה קורא עבודה? מבטי אמר לו את דעתי, והוא הלך נזוף, וחשב, וחזר, ואמר לי שזה שטח סטרילי ושהוא יודע את זה ולהסתכל על איזה שלט. ושזה החוק הוא אומר. לפי החוק אסור לך. ואמרתי לו, זה נדמה לך שזה חוק, אבל זה לא. זה אי צדק מחופש לחוק. במושגים אנושיים וגם במושגים חוקיים אוניברסליים זה פשע. מה שאתה עושה הוא פשע. אתה בשרות פשע. מגן על פושעים בשעת פישעם. אתה תסיים צבא ותנסה לנסוע לחוץ לארץ ואז תראה שהשקר החמים הזה לא עובד יותר על העולם האמיתי.

אבל הלכתי משם, במיוחד כדי לא לדבר עם חייל, ולא חשוב על מה, כי אפילו לדבר זה להתקרב, זה לתת לו תוקף, ולא רציתי.

ואז התברר שהזמין ניידת משטרה. שבאו. לקחו ממני תעודה ואמרו שזה שטח צבאי סגור. שזה לגונן עלי וכל מיני שטויות. אז אמרתי לשוטרים שאני כמובן לא בשום סכנה, ושלמרות שהחיילים טובחים רוצחים מתעללים ומדכאים פלסטינים, לי, מכל הסיבות הפסולות והפגומות והגזעניות שמפניהם הם כך לפלסטינים, לי לא נשקפת סכנה אמיתית מפניהם, ומלבד הטחות או קצת מכות במקרה הגרוע, וסביר שלא כרגע. ומי שכן בסכנה כאן אלה הפלסטינים אבל עליהם מן הסתם הם לא באו להגן, ואחרי שיגרת פינג פונג מילים של בעלי זכויות יתר, בסוף השיבו לי את התעודה. והחייל שראה שלא עצרו אותי חזר מתוסכל למחסום להמשיך במלאכת הדיכוי. 

מערכת השיכלול של המחסום מדגישה את נוראותו. הכל נראה יצוק בכוונה להישאר. אין סימן לזמניות. לארעיות. נקי יותר ואפל יותר. אנשים עומדים בתור מאחורי סורגים. מקוביות הזכוכית קולן של חיילות וחיילים מוגבר ברמקולים. בערבית הכיבוש השגורה שהיא ספקטרום קבוע של מילים. ללכת ולבוא ולעצור ואסור. בגלל הזכוכית לא ברור אל מי החייל מדבר. אנשים רוב הזמן לא מבינים. מבט שואל האומר אלי, ושוב צרחה, והולכים אחורה בחשש, ושוב קדימה ושוב צרחות. אדם מגיע לקוביית הזכוכית, אחורה, עצור, בוא, לך, תבוא, השקיות ביד עם שאלה, קשה להבין, לעיתים החיילים עושים כך במתכוון שלא יבינו, הקולות צורמניים וחורשים בגוף, הגברים משאירים את התעודה בחריץ ופותחים את כל חבילותיהם כשהם עוד אוחזים בחגורה ופלאפון ולפעמים נעליים שמצפצפות במגנומטר בו עברו קודם, חייל אחד מחוץ לבוטקה מכוון את רובהו עליהם. לא מדבר, הם פותחים את החבילות באויר מול החלון הממוגן של הבוטקה, המשטח היחיד להניח את החבילות הוא מדף צר וממש גבוה, ולמי שישנן שקיות מניח, ומתחיל לפתוח לפני החיילים, ולא מבין לרוב מה עליו לעשות, ושוב צרחות של חיילים, והכל נופל על הארץ, ומרים, כך אחד אחד, מבולבלים ומושפלים יוצאים, חגורות ביד, ושקיות, ומבטים עצורים לרוב, של כאב, לפעמים מילה קשה, לפעמים הליכת ריצה, לברוח משם, מהר, לפני שיקרה עוד משהו רע. שתמיד גם קורה. וזו הרי לא סוף הדרך. עד המחסום המתעלל הבא.

אישה עוברת בשער המגנטי, רוח, לווארה, לה וון?

האישה לא מבינה, ועוצרת, ושוב הולכת ושוב עוצרת, והולכת אחורה. ונשמעת צרחה, יאללה מן לווארה, תעל, והיא חוזרת בבהילות לבוטקה, ומחכה, ולבסוף מסמנים לה לעבור והיא הולכת.

בעזה זורקים עלינו בומבים ופוספורים וכולם מסתכלים על ישראל אומר איש בדרכו לשכם.

כן, אמרתי, נכון.

רוח לאוורה, ממנוע... רוח מן הון.... הקולות חורשים את הגוף.

מחוץ לתור נהג מונית מעוכב. עד שהלכנו עברו יותר משעתיים וחצי שהוא כבר שם.

הוא התקרב לנקודה קרובה מידי לקרוסלה לעבר שכם טוען החייל, כמו זו סיבה או זכות לנטול מאדם את זמנו וחרותו, ומבטיח שיעכב אותו מספיק זמן עד שילמד לקח. מבטיח ומקיים.

והנהג, איש כבן שלושים, חייך וצחק כאילו אומר לא תשברו אותי, אבל הדליק סיגריה בסיגריה.

קצת לפני שהלכנו הגיע מפקד המחסום יחד עם החייל נציג המתק קפטן סלאח עם רובים שלופים למגרש המכוניות. כרגע קיבלו הוראה מהמחט (שהיה קודם בסיור עם כל מיני כאלה הדומים לו) שיש לסלק את כל המוכרים ובעלי הבסטות. אסור. מחפשים את הבסטות. ללכת. וכולם אורזים מהר את הסחורה הדלה. מעתצם הילד שהגיע בשלוש בבוקר כדי להתחיל למכור בחמש בבוקר לפועלים שואל בשפתיים רועדות, לייש.

מה מפריע לך הבסטות? שואל מישהו את החייל.

זו האדמה שלנו, הוא עונה.

מה, אני באמצע תל אביב?

איש המתק אמר שבשעה חמש מחר יבדוק אם ישנן בסטות. שאסור. ויוי דיברה עם אחד הרוכלים למחרת ואמר שבשבע באו החיילים ובדקו אם ישנן בסטות וסילקו את מי שהיו.

אפילו נקי היום כאן אמר אבא של מחמד מבורין בעצב. וסיפר שאתמול יום ששי הזמינו מנוף ושילמו מאה וחמישים שקלים מכספם לנקות את החניה.

הוא רוכל מבוגר, ששוב ושוב, דורות משתנים של חיילים, הורסים לו את המחיה, כל דור ושיטותיו. פעם זורקים הכל לאדמה, לתוך החול. פעם שופכים על הארץ. או בועטים. או עם הרובים. או בלי. הוא מכר ירקות ותירסים וכעכים ושוב ירקות ושוב הרסו ושוב זרקו לחול את הכל והוא אסף מהחול ומתקן את ההריסות ומוכר משהו אחר ומקווה, ושוב דור חדש מגיע עם הוראות חדשות, לגזול ולרמוס ולהרוס ולמנוע, מאנשים לאכול ולעבוד, ושוב ושוב הוא חוזר, כי אין לו ברירה.

הפעם הוא ובנו הקטן מכרו ממתקים שקנה בשכם, ושילם לעגלון עשרים שקלים שיעביר את הממתקים דרך המחסום. כי לו אסור. רק לכמה 'מאושרים' מותר להעביר משהו בעגלתם. העגלה שלו עדיין מלאה. מה תעשה עם הסחורה? לא יודע הוא אומר בכאב כבוש.

למה הם לא רוצים לחיות איתנו ביחד, אומר מישהו. למה? למה מפריע להם? למה אנחנו מפריעים להם?

קודם לקחו לנו את האדמה, ואז שלחו מתנחלים פושעים, ועכשיו עזה הורגים אותנו.

זה לא בשביל ביטחון זה ככה, זה בשביל לחץ. זה בשביל שלא נהיה. בשביל שנהיה אויר.

כמעט כל יום יש בחווארה עוצר מספיקים לספר לנו בדרך החוצה.

איך אתם יודעים שיש עוצר, רוני שאלה.

כי החיילים נוסעים באוטו ומודיעים ברמקול שזה כי אתם זורקים אבנים על מתנחלים.

אתמול אחרי התפילה בצהריים עד הערב, ויום חמישי כל היום.

את רואה את הידיים שלי, את רואה? בחור עדין למראה כניראה אחד הנהגים ששתק כל הזמן אומר פתאום, ושולח ידיו קדימה כאוחז משהו ביניהן.

שריריו מתוחים מאוד, והדם שועט לתוך הנימים של הפנים שהאדימו.

ככה עד שאני אתפוצץ, ככה. עד שאני אתפוצץ.

החייל רואה ילד בוכה, ולא מרגיש כלום, כאילו הוא מכונה, כמו זה לא ילד, כמו אנחנו לא בני אדם.

החיילים האלה גדלו לעולם אחר.

אנחנו לא בני אדם בשבילם.