א-ראם, 6:45

מעבר מהיר של מעט המכוניות המורשות מעבר.

ללא הולכי רגל.

ערכנו סיור לאורך החומה הדקורטיבית וגילינו שעדיין לא סגרו את המעבר היחיד הנותר פתוח בין א-ראם שממזרח לחומה לבין א-ראם שממערבה.

קלאנדיה, 7:45

"הגענן מאוחר, קודם היה תור עד סוף החנייה..." קיבל את פנינו נהג מונית צהובה. ואכן, האנשים שהגיעו לראש התור, קרוב לכניסה אל המעבר המגודר החדש שלפני כל קרוסלה, מדווחים שהם מחכים משעה 6:00 או משעה 6:30.

בכל אחד משלושת הטורים בערך 90-100 אנשים. הקרוסלות מקבלות 'אור ירוק' בערך כל 3 דקות. השער ההומניטארי שבצד נפתח כל 5 דקות. בפנים פועלים כל המעברים.

בחור צעיר וגבוה במיוחד מגיע אל הסככה בשעה 7:45 ומתייצב בסוף התור. אנו אומדות את קצב התקדמותו בתור. הוא נכנס למעבר המגודר בשעה 8:10, עבר את הקרוסלה החיצונית בשעה 8:25, ניגש לתור הבידוק הרביעי ונכנס לשרוול הבידוק בשעה 8:35.

סה"כ 50 דקות מעבר בשעה שהמחסום אינו עמוס והמעברים כולם פתוחים ומתפקדים

קלאנדיה, 8:15

נפח התור ירד ב 50%. בשער ההומניטארי גבר כבן 45 מתווכח עם החייל. "אתה יודע שרק בני 50 יכולים לעבור" עונה לו החייל ושולח אותו לתור.

אני חולה לב, הצהיר האדם בפנינו. כששאלתי אם יש לו תעודה או מסמך (התכוונתי להילחם על מעמדו כחולה לב) הוא ענה שיש לו תעודת זהות כחולה. איזו תמימות. ממתי תעודה כחולה משחררת מהתור?

אך התור היה כבר כל כך 'קצר' שהוא עבר תוך 10 דקות את כל התהליך - 'במהירות הבזק' במונחי קלאנדיה.