קלנדיה, יום ו' 5.9.08, בוקר
אורחים: אלה וגיא
"...ירושליםסגורה מבחינה פוליטית ופתוחה מבחינה דתית. איננו מתכוונים לבנות את חומת ברלין בליבה של ירושלים ואיננו מתכוונים לאסור את חופש התפילה..."(מתוך ראיון עם שמעון פרס, יולי 1994)
יום שישי הראשון של הרמדאן
הוראות המעבר נשמרו בקפדנות:מורשי המעבר לתפילות יום השישי היו: נשים מעל גיל 45 וגברים מעל גיל 50 שאינם מנועי שב"כ. כפי שהודיעו בתיקשורת וכפי שדווחה רותי, כוחות הביטחון היו פרושּים בכל צומת אפשרית בסביבת העיר העתיקה.סביבות המחסום כותרו ע"י שוטרים ואנשי מג"ב ויס"מ ולא התאפשרה כניסת רכבים לקירבת המחסום.
מחסוםקלנדיה נפתחו שני מעברים נפרדים: לנשים, מצדו המזרחי. של המחסום ולגברים, בשרוולי הכלובים הרגילים. שוטרים רבים דוברי ערבית
הנחו את העוברים.בכל מקום ניכרה נוכחות גדולה יותר של נשים מאשר גברים.המיון הראשוני של מורשי המעבר בוצע בככר הצפונית כשמגרש החנייה היווה איזור סטרילי.
11.00: קו החיילים עבר אחורנית אל מעבר למחסומי המשטרה ובסמוך לחומות החדשות שתוחמות את מגרש החנייה. צלפים ניצבו בעמדותיהם ברובים שלופים ובכוננות גבוהה. נשמעה הודעה שמעבר האנשים נסתיים.למרות זאת עדיין איפשרו לאחדים, בעלי ת.ז. כחולות וכאלו העומדים בקריטריונים של הגיל לעשות דרכם לירושלים.מעבר לגדרות נותרו כמה מאות מסורבי מעבר. החיילים התכוננו לתחילת "מהומות", חולקו להם רימוני עשן,רימוני הלם, כדורי גומי וגז מדמיע. ניכרה בהם תכונה וחדווה של הששים אלי אש.
11.15: המעבר לפלסטינים נסגר סופית.
- רופא כירורג משכם, שעבר את שנתו ה-50 ביקש מקצין שיאפשר לו להגיע לתפילה ונענה בגסות:"לא עוברים עכשיו יותר, תחכה בסבלנות עוד שעתיים או שלוש, אין לך סבלנות?" – היתה לו לרופא סבלנות, מזה יש לו בשפע כבר יותר מארבעים ואחת שנה. הוא נשאר עומד בשמש הקופחת מקווה שאולי שערי התפילה יפתחו.
- עובד חברה קדישא שהביא מסמך המעיד על עיסוקו, טען שעליו להגיע ללויה בבית הקברות בגבעת שאול ונענה:"היום לא מתים ואין לוויות!..".
-קבוצת נשים נופפה בתעודותיהן הירוקות העלתה את חמתו של אחד הקצינים, הוא התמקד באחת מהן ושאג לעברה:"סתמי ת'פה!"
- קצין מג"ב שעייף מלומר לאנשים שלא יוכלו יותר לעבור פתח בסידרת גידופים תוך שהוא מצביע על ראשו שלו ושואל :"מה תקעו לכם שם במקום שכל?"
12.00: החל ידויי אבנים לעבר החיילים והם מצדם השיבו תחילה ברימוני הלם ואח"כ הוסיפו וירו מכל שהיה תחת ידם. עשן היתמר מעבר למחסום.
אחדהחיילים החל פושט ומכווץ את כפות ידיו כילד הדורש שתסופק לו תאוותו וקרא לחבריו:"תביאו לי רימונים, תביאו לי רימונים..." – הביאו לו. הוא ירה ונרגע. או כמו שכותב פ. סלין בספרו "מסע אל סוף הלילה", זה טבעם של חיילים, כשהם לא עסוקים בלהרוג, הם מתנהגים כמו ילדים...
ריח חריף של גז מדמיע מילא את האויר וצרב בגרון ובעיניים. פלסטיני פצוע בראשו הובהל אל אמבולנס שחיכה כל העת בצד החומה, טופל ונחבש.
נער בן 15 נפצע בצוארו וחולצתו נחרכה, נחבש גם הוא ע"י צוות החובשים מרמאללה.
גבר צעיר מתוסכל, מספר שלא מכבר השתחרר אחרי 13 שנות ישיבה בכלא ישראלי, מוציא את זעמו עלינו, צועק שהיה מאמין גדול בדו-קיום ופתרון הסיכסוך בדרכי שלום, ועכשיו אינו מאמין בכל הסיסמאות האלו ואין הוא רואה בעתידו כל אופציה אחרת מאשר להיות השהיד הבא.לקינוח הצביע עלי ואמר:"ואתן בכלל מהשב"כ".
בדרכנו חזרה שמענו בחדשות השעה 14.00 "כוחות הביטחון פיזרו בקלנדיה הפגנה של 300 פלסטינים, לא היו נפגעים".
האם כשדובר צה"ל מוסר על נפגעים הוא מתכוון לאנשיו בלבד? האם פלסטינים פצועים אינם נספרים?