ליווי רועים מחמרה הפלסטינית

הגענו לאזור ברכת מקורות מול המאחז הבלתי חוקי של משה שרביט והחנינו את המכונית ב-07:15 . צעדנו כ-500 מטר אל שדה שלף בעמק המרוחק מהמאחז כ300 מטר.

הרועים פ' ומ' הגיעו מביתם לגבעה מעל לעמק יחד עם חמשת ילדיהם בשעה 07.30 .  זהו היום האחרון של החג המסיים את חודש הרמדאן - עיד אלפיטר. הם חזרו לרעות אחרי חודשים שבהם לא יכלו לעשות זאת בגלל האיומים של משה שרביט ואחיו - אנשי המאחז שהוקם לפני כשנה וחצי בחסות ובכספי החטיבה  להתיישבות, הסוכנות היהודית וארגון אמנה.  חיילי גדוד חטיבת הבקעה מגבים את המאחז הלא חוקי, מבקרים בו ואף מגרשים את הרועים ללא צו כלשהו. הצבא עצר בחודש פברואר את  אחד הרועים  שהיה איתנו, באשמת מרעה לא-חוקי בשטח, אף שהשטח אינו שייך לאף אחד ואילו המאחז לא-חוקי בעליל אפילו לפי חוקי הכיבוש.  הרועה  נאזק בכוח באזיקונים ונלקח למשטרת בנימין לחקירה. אחת מידיו ניזוקה לא חזרה לתפקד כראוי  כתוצאה מהידוק מוגזם של האזיקונים. הרועה שוחרר אחרי מחצית היום בעזרת קז"א (קרן לסיוע לפעילי זכויות אדם), שעורכי הדין מטעמה הוכיחו בעליל שלא היתה  כל סיבה לעצור את הרועה.

מאז האירוע בפברואר פחדו הרועים לצאת לשטחים אלה, שבעבר רעו בהם במשך עשרות שנים ללא כל מורא והתפרנסו בצמצום אך בכבוד. בתקופת החורף  האחרון הם נאלצו  להאכיל את עדריהם רק בעשב שצמח בסביבת בתי המגורים שלהם בכפר ובמספוא קנוי שעלה להם הון ורושש אותם. 

בשבועות אלה הם אוזרים אומץ שוב ומנסים לצעוד ממקום מגוריהם בכפר במזרח, מהשעה 6:00  לעבר השדה שמעבר לגבעת המאחז, השופע עדיין עשב חורף שמצהיב לאיטו.

פגשנו אותם ב8.00 והתיישבנו לצד הרועים המבוגרים, בראש הגבעה הצופה אל הוואדי והשבילים, באשליית שלווה שמתחתיה שורר פחד מהנודע - הצבא והמתנחלים. תוך כדי כך העדר מתפזר מסביבנו והילדים משתובבים ביניהם  ושומרים על העדר שלא יתרחק מדי. עדיין יש הרבה עשב צהוב והכבשים מלחכות בהנאה את השפע הזמני, שגם הוא יתחסל במהרה. הרועים היו ערים לכל תנוע מכונית על השביל המוביל למאחז הבלתי חוקי של משה, אך ציינו שאלה לא רכבי הצבא ולא רכבי משפחת שרביט. בו זמנית הוציאו תרמוס והזמינו לקפה של בוקר.
כשציינו בפניהם שהם מכירים ושומעים כל רחש, ענו בערבית: המרעה כרגע שקט, אבל אנחנו  ערניים ופוחדים ממשה ומהצבא. הם עלולים  כל רגע להופיע.

העדר המשיך לרעות  בשקט ובשלווה עד 10.00 בערך,  ואז  נראה רכב צבאי בשביל למטה במרחק 50 מטר.  הם ברחו מפחד פן ייעצרו וביקשו שנישאר עם הילדים והעדר.

הרכב הצבאי חנה בוואדי, וממנו עלו קצין וחיילת לעבר העדר. העדר שהמשיך לרעות עם הילדים, כנראה חש בסכנה והתחיל לנוע במעגלים במקום.  בשלב מסוים הם שאלו את הילדים מי רועה את העדר? הילדים ענו בערבית שהם לבדם רועים את העדר. שאלנו אם יש בעיה והתחיל שיח קצר בינינו לבין הקצין. דבר ראשון הקצין התלונן על מר גורלו - שאנחנו מקללים אותו ברשת וקוראים לו רוצח וכו'. השבנו שאנחנו לא מכנים אותו בשמות גנאי ולא ראינו מילים אלה אצלנו. לעומת זאת - הוא מגרש את הרועים ולא מאפשר להם להתפרנס  ולרעות בשדות, ומגן על המאחז הבלתי חוקי  עליל גם לפי חוקי הכיבוש. הוא טען שבא רק לדבר עם הרועים והם לא פה, אך הוא ראה שניים בורחים וחובתו לרדוף אחריהם כי אולי הם מחבלים. בכלל, הוא לא הבין למה בורחים ממנו.  הוא לא יכול היה לשער אפילו בדעתו כמה הם פוחדים מאנשים במדים ונשק, בייחוד אחרי שחוו מעצר לא צודק, ופגיעה בכף היד. הקצין  ציין שבא להראות לרועים את גבולות החלקה של המרעה וגם שהיה הסכם בין הרועים ומשה והצבא. הבהרנו לו שלא היה שום הסכם כי האדמות אינן שייכות לאף אחד וכי הם רועים שם כבר שנים. עוד הבהרנו לו שאנחנו מצפים מהצבא להגן על הרועים מפני התקיפות של המתנחל ואנשיו.

הילדים המשיכו לרעות בינתיים את העדר, אך הכבשים החשדניות החלו להצביע ברגליים ונעו לאיטן בחזרה מזרחה. הקצין והחיילת מיהרו לבסיס לטקס יום הזיכרון  ועזבו.

התקשרנו לרועים לשאול אם הם רוצים לחזור, אך הם ציינו שהעדר אכל מספיק ואין צורך עוד בנו. נפרדו מאיתנו בתודות.

חזרנו  למכוניתנו  בשביל ורכב של המתנחל נסע עליו במהירות, צפצף בחוזקה וכמעט דרס אותנו.

כיבוש, כיבוש, כיבוש – ואדוני הארץ וצבאם מולכים בכל זווית, מתעלמים מהצווים הבסיסיים של אמנת זנבה הרביעית – שמירה  והגנה על חייהם של התושבים  המקומיים  ורווחתם.