קראתי בתדהמה
בתגובה על "תיכון בירושלים ביטל מפגש עם ארגון שמאל לאחר שפעילי ימין איימו בהפגנה", מאת אור קשתי ("הארץ", 22.12)
בתדהמה קראתי בכתבה של אור קשתי על ביטול המפגש בין תלמידי י"ב בתיכון "בויאר" לבין אנשי פורום המשפחות השכולות הישראלי־הפלסטיני, בנימוק כי התלמידים "לא בשלים". מפגש כזה מתקיים מדי שנה בשנה. מה השתנה השנה, כשלפתע התלמידים "לא בשלים" וזקוקים להכנה? האם התלמידים השתנו, או שמא הנהלת בית הספר התבלבלה מאיומי הימין הקיצוני להפגין? שתי האפשרויות מדאיגות.
מה שאמור לגרום ל"הבשלה" של תלמידים הוא בדיוק מפגש כזה. פורום המשפחות השכולות, ישראליות ופלסטיניות, מאפשר היחלצות מהדמוניזציה הקיימת בשני הצדדים. הדבר מספק הזדמנות נדירה למפגש פנים אל פנים עם בן העם השכן, שעשרות שנות הסכסוך העלימו את אנושיותו. המפגש מאפשר הכרה הדדית בסבל של האחר, ועל כך זועם איתמר בן־גביר.
כמי שהשתתפה בפרויקט הנרטיבים של הפורום נחשפתי להשפעה המיטיבה של הקשבה לאחר והיכרות אישית. יובל רוט איבד את אחיו בידי רוצח מחמאס. יעקוב א־ראבי איבד את אשתו עאישה, שנרצחה בידי מתנחל שיידה אבנים על מכוניתם ליד התנחלות רחלים. שניהם היו יכולים לפתח רגשות שנאה ונקמה, אך בחרו להמיר רגשות אלה בפיוס והכרה הדדית בכאב השכול ובשיתוף פעולה למען הפסקת מעגל הדמים.
כעבודת הכנה של המורים לקראת מפגש אני ממליצה להם לצפות בסרט "שני פנים למראה", המתעד את אחת הקבוצות בפורום. בסרט מתנחל חמוש באקדח ופלסטיני חדור שנאה הצטרפו לקבוצה כדי לאתגר אותה. בסוף התהליך שניהם מגלים את האנושי שבאחר.
ציונה שניר, הרצליה