עזון עתמה, יום א' 17.8.08, בוקר

Share:
Facebook Twitter Whatsapp Email
Observers: 
ציונה ועדנה ק.
Aug-17-2008
|
Morning

הגענו בחמש ועשרים בחושך לכניסה לכפר עזון עתמה, ונכנסנו עם הרכב בדרך החתחתים. כשהגענו אל חנות המכולת מקום המתנת הפועלים לעבודה שאלנו איך המחסום היום.

"מלאן אנשים" היתה התשובה. טוב, הגיוני, יום ראשון בבוקר. דהרנו לכיוון המחסום כשברקע של המחשבות הדיווחים האחרונים על התורים האינסופיים במחסום ועל האיסור על נשות מחסום ווטש לעבור את המחסום ולעמוד בצד של התור. ובעיקר על המפקד ההוא שמדבר אל הפלשתינים ואל נשות מחסום ווטש דרך הקנה השלוף.

אחרי שהחנינו את הרכב הכנתי את ציונה לפריצה לכיוון הצד השני. ראוי לציין שחשוב לעמוד בצד השני משום שרק שם אפשר לראות את האורך הבלתי נסבל של התור, וגם שם יש בטונדה שאפשר לשבת עליה. לא פחות חשוב. אמרתי לה שתרחיב צעד ותלך זקופה בלי להסתכל ימינה ושמאלה על החיילים, כאילו כתוב לה על החזה שהיא קנתה את המחסום. זקפנו חזה ועברנו בגאון ובזריזות לצד השני. המפקד החמוש ניגש אלינו בצעדים מבהילים ואמר: בנות, אם אתן רוצות לעמוד בצד הזה אז בבקשה מאחרוי הבטונדה. כמעט נפלנו. מרוב בהלה על כך שלא העיפו אותנו משם לא שמנו לב להתנהלות המוזרה. חמש וחצי בבוקר, אין , אין, אין בכלל תור של אנשים. ריק. אנשים ירדו ממוניות, או גלשו במהירות מכיוון הבתים, עברו בקרוסלה שהיתה לרוב פתוחה ולא נטרקה להם בפרצוף, והופ, אחרי חצי דקה, הם בצד השני.

גם התור של המכוניות התנהל בצורה לא רגילה. ברגיל, אחרי שרכב אחד נבדק, ומתניע, ונוסע, מתפנה החייל הבודק להדליק סיגריה, לפטפט עם החיילת שלידו, קצת להתגרד, ורק אחר כך הוא מזיז טיפה את האצבע להודיע למכונית הבאה שהיא יכולה להתקרב. הבוקר, עוד לפני שהסתיימה הבדיקה של הרכב הראשון, כבר נרמז הרכב שמאחוריו שהוא יכול להתקרב, ואפילו, אוי ואבוי, בדקו מכוניות משני הצדדים ממש באותו זמן. פלא שלא היה גם תור של מכוניות?

עמדנו דקות אחרות נדהמות מהאפשרות שיש אפשרות להתנהלות אחרת. שאלנו את העוברים באין תור אם יש משהו מיוחד היום, אם פיטרו אנשים מהעבודה, אם יש איזה צום בהתנחלויות שאנחנו לא יודעים עליו ולכן אנשים לא הולכים לעבודה.. לא הם אמרו, הכל רגיל. רק אין תור. והם הרחיבו צעד לתפוס את הקרוסלה שכרגיל ננעלת להם על האף בהפתעה, והיום היא פשוט בלעה את האנשים בזה אחר זה.

ניגשנו למפקד, יוסי. פשוט מאוד הוא ענה. אם מנהלים את העבודה טוב, הכל בסדר. מה יש לדבר. כנראה שהוא ניהל את העבודה טוב. כנראה שלא היתה בו טיפת רצון לעשות דווקא או להרע.

הסכלנו מסביב, חיפשנו איזה אזוק, איזה מעוכב, איזה מוכה, שיצדיק את זה שקמנו בארבע וחצי בבוקר.

כלום.

הלכנו משם מתוסכלות. אתה אף פעם לא יכול לסמוך על שגרה. כל פעם הפתעה מכיוון אחר. חרא של מדינה.

__._,_.___