כשנכנס לתפקידו במארס האחרון, החל מוחמד אשתייה לקדם תפישה הנשענת על שלושה עקרונות: התנתקות מישראל, גיוון כלכלי וחלוקת שטחי הגדה המערבית ועזה לאשכולות כלכליים כגון תעשייה, חקלאות, תיירות. "אימצנו אסטרטגיה של ניסיון להתנתק מהתלות הקולוניאלית בישראל", הוא אומר.
שאיפותיו של אשתייה נתקלו לאחרונה בביורוקרטיה הכפולה של הסכמי אוסלו. בספטמבר הגישה רמאללה בקשה לישראל לאפשר העברת משלוחי דלק מעיראק, דרך ירדן, כחלק מהסכם על מכירת דלק מוזל לרשות הפלסטינית. אולם פניית "הארץ" ליחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים נענתה בתשובה כי "טרם הוגשה בקשה רשמית" וכי כשזו תתקבל היא "תיבחן על ידי הגורמים הרלוונטיים ובכפוף לנהלים הקיימים".
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.8430631
רה"מ הפלסטיני ל"הארץ": אנחנו חותרים לבטל את ההבחנה בין שטחי B ,A ו־C
פחות משנה לאחר שנכנס לתפקיד ראש הממשלה הפלסטינית, מספר מוחמד אשתייה בריאיון ל"הארץ" כיצד יקטין את התלות בישראל ומדוע אין להתרגש מההערכה הרווחת בציבור שהוא ייכשל והבטחותיו לא יתגשמו
כאשר הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הגיש למוחמד אשתייה את כתב מינויו לראשות הממשלה, במארס 2019, הוא אמר לו: "במקומך, לא הייתי מסכים". כך סיפר אשתייה עצמו, בחיוך קל, כשענה על השאלה מדוע קיבל עליו את התפקיד כפוי הטובה ביותר במערכת הפוליטית הפלסטינית.
כבר באותו החודש — עוד לפני שהתמקם בבניין ראש הממשלה שבכיכר אמיל חביבי בדרום רמאללה — פורסם סקר דעת קהל של המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים שמצא שרוב הנשאלים ספקנים לגבי יכולתו לשנות משהו לטובה. סקר מהחודש שעבר, של אותו מכון, הניב כמעט אותן תוצאות: רוב של 58% לעומת 33% מעריך שממשלת אשתייה לא תקדם את הפיוס עם עזה וחמאס; ו–55% צופים שהיא לא תוכל לשפר את המצב הכלכלי, לעומת 37% שחושבים הפוך.
אשתייה מציג רזומה פוליטי וביצועי מכובד, שבנוסף לחברותו ארוכת השנים בפתח כולל גם שלל תפקידים כלכליים. בין השאר שימש פעמיים שר השיכון והעבודות הציבוריות; הוא הקים את המועצה הפלסטינית לשיקום ופיתוח "פקדאר" ועמד בראשה; והוא גם היה שותף בשלבים שונים למשא ומתן עם ישראל.
- בנט הקים מנגנון שידון בביסוס ההתנחלויות בשטחי C
- שטח C — גאונות ישראלית, תמימות פלסטינית
- ריבונות נשמע יותר יפה מאפרטהייד
"כמו כן", הוא מוסיף, "אנחנו נתחבר יותר לשווקים בינלאומיים, נייבא ישירות מחו"ל ונייצא לאותם שווקים. אין סיבה שהיחסים הכלכליים שלנו יוגבלו רק לישראל. גיוון זה שם המשחק, אנחנו מגוונים פה את המקורות שלנו".
הוא הגיע להסכם עם עיראק שהיא תמכור לרשות הפלסטינית דלק במחיר מוזל. "דלקים הם ההוצאה הכי כבדה שלנו", אומר אשתייה. "מדי יום אנחנו קונים מישראל שלושה מיליוני ליטרים, ומדי חודש משלמים בעבורו 650 מיליון שקל. הדלק המוזל מעיראק יקל מאוד על התקציב שלנו".
לפני כארבעה חודשים, מספר אשתייה, הוגשה בקשה רשמית לישראל כדי לאפשר העברת הדלק מעיראק (שיעבור זיקוק בירדן) דרך מעבר אלנבי. מאחר שישראל שולטת במעברי הגבול, בקשה כזו הכרחית. "כתבנו גם שאנו נממן את עבודות התשתית במעבר, הנחוצות להזרמה זו". עד כה לא התקבלה תשובת ישראל.
המכתב יצא מהמשרד לכלכלה לאומית, אבל מי שאמור היה להעבירו לצד הישראלי (כלומר למתפ"ש, יחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים) הוא המשרד הפלסטיני לעניינים אזרחיים, שבראשו עומד בכיר פתח אחר — חוסיין א־שייח'. אבל מדוברות המתפ"ש נמסר ל"הארץ" כי "טרם התקבלה בקשה רשמית מטעם הרשות הפלסטינית לאשר ייבוא דלקים ליהודה ושומרון, לרבות תוכנית מפורטת כנדרש. לכשתתקבל, זו תיבחן על ידי הגורמים הרלוונטיים ובכפוף לנהלים הקיימים". הבדלי הגרסאות הם רשומון אופייני בבירוקרטיה הכפולה שיצרו הסכמי אוסלו.
מהגיוון עבר אשתייה לנקודה השנייה בתוכניתו: "חיזוק ושיפור הקיבולת היצרנית של המגזרים הכלכליים. מה זה אומר? את הולכת לחברון ושומעת מאנשים ש'אף אחד לא נותן לנו כלום'. את שומעת אותו סיפור בעזה ובערים אחרות בגדה. למה הם מתלוננים? כי תהליך הפיתוח לא נקשר לגאוגרפיה אלא לתחומים, נושאים. אמרנו שניצור פרדיגמת פיתוח כלכלית־חברתית, שבנויה על אשכולות".
אשתייה וצוותו חילקו את הגדה המערבית ורצועת עזה לפי היתרון הייחודי של כל אזור, "כדי ליצור יתרון תחרותי". בכל אזור יהיה פיתוח תשתיות דומה, "אופקי" בלשונו (כבישים, חשמל ומים ובתי ספר), ופיתוח "אנכי" — המותאם לאופי הכלכלי העיקרי שלו. מחוזות קלקיליה, טול כרם, ג'נין, טובאס ויריחו (כלומר גם בקעת הירדן) — הם האשכולות החקלאיים. שכם וחברון הם האזורים התעשייתיים. הייחוד בבית לחם הוא הפוטנציאל התיירותי שלה, יריחו מציעה בידור בנוסף לחקלאות. רמאללה היא עיר המינהל הציבורי והפיננסים. עזה חולקה לשלושה אשכולות: ימי, תעשייתי וחקלאי. מחוז ירושלים גם הוא כלול בתוכנית הפיתוח הכלכלי, וזו הבטחה שמתקבלת בספקנות מרובה אצל תושבי העיר, שמתלוננים שהופקרו לגמרי.
צריפים פלסטיניים על רקע התנחלות ישראלית ליד חברון, החודשצילום: AFP
שינוי יש גם במדיניות ההלוואות: במשך שנים בנקים פלסטיניים (שההון הכולל שלהם הוכפל מ–7.6 מיליארדי דולר ב–2008 ל–16 מיליארד היום) נתנו הלוואות בעיקר לחברות סחר גדולות ולצרכנים פרטיים. עכשיו, בעידוד ממשלתו של אשתייה, המגמה היא להלוות יותר למשקיעים במגזרים יצרניים, תוך תמיכה בפיתוח האשכולות. "אם בא משקיע ורוצה לבנות בית חרושת בבית לחם, למשל", עובר אשתייה לרמה המעשית, "נגיד לו 'לא'. לא ניתן לך הטבות ותמריצים לבנות שם. בית חרושת — תבנה בשכם או בחברון".
בחברון מוקמים בימים אלו שלושה מפעלים לייצור מספוא לבעלי חיים. בג'נין, אף שהוא "אשכול חקלאי", הוקצה לפני כ–15 שנים שטח גדול להקמת אזור תעשייה (על חשבון שטח חקלאי, דבר שעורר אז את זעמם של ארגונים חברתיים). רק עכשיו החלו עבודות התשתית בו. מתקן גדול להפקת אנרגיית שמש, אומר אשתייה, יוקם בקרוב במחוז ג'נין, בהשקעה של 100 מיליון דולר. אשתייה אומר שממשלתו שמה דגש מיוחד על יצירת מקומות עבודה לצעירים ופתיחת קורסים להכשרתם המקצועית.
בספטמבר התקיים במחוז קלקיליה טקס ובו הוכרז על האשכול החקלאי הראשון. הכוונה להשקיע במחוז זה בלבד 23 מיליון דולר בתוך שלוש שנים. הממשלה מבטיחה לשקם ולהכשיר לחקלאות עוד 8,500 דונם, לסלול דרכים חקלאיות חדשות, להקים מעבדות למחקר ופיתוח חקלאי. הממשלה מבטיחה שיישתלו באזור קלקיליה 180 אלף שתילים של עצי פרי, ובכך יוגדל הייצור החקלאי הפלסטיני ב–7% וייווצרו 3,200 מקומות עבודה חדשים.
ארבע מלחמות
לפני הריאיון ביקשתי מכמה חברים ומכרים פלסטינים להציע שאלות משלהם לאשתייה. תגובה אופיינית לבקשתי היתה: "אין לנו מה לשאול כי אנחנו יודעים שלא הוא המחליט". זאת ענו מי שבוטחים בכנות כוונותיו, וגם אלו שאינם בוטחים בו. כשאומרים "לא הוא המחליט" מתכוונים לשני גורמים שההכרעה בידיהם: השלטון הישראלי ובמידה שונה — עבאס.
אשתייה, לו שמע אותם, היה מתנגד בתוקף. בכלל, הוא לא עושה רושם שהוא מוטרד מרמת הפרגון הנמוכה לו ולממשלתו ומהציפייה הכמעט פבלובית לכישלונה. "כדאי לקרוא את הספר FACTFULNESS", הוא הציע. הספר "מתחיל בשאלה אחת, שמציבים בפני אנשים בארצות שונות בעולם: 'האם את\ה מרוצה מהשירותים שמספקת לך הממשלה?". הוא שאל אותי מה לדעתי הם ענו. עניתי והוא אמר: "בראבו, נכון. בכל מקום השיבו 'לא'". נימת המורה שמשתרבבת מדי פעם לדבריו מסגירה שהיה מרצה (לפיתוח כלכלי) באוניברסיטת ביר זית, שבה סיים תואר ראשון בכלכלה וניהול עסקים. את הדוקטורט שלו על השינוי בכלכלת החקלאים הפלסטינים בגדה המערבית ויחסים חברתיים תחת הכיבוש הישראלי הגיש באוניברסיטת סאסקס בבריטניה.
לו הוקצב לשיחה זמן ארוך יותר משעה ורבע, הייתי שואלת אותו האם ההקבלה למדינות ריבוניות אינה מנרמלת את המצב ההזוי שבו על הרשות הפלסטינית מוטלת האחריות לפתור בעיות שיוצרת השליטה הישראלית ומדיניות ההתפשטות ההתנחלותית שלה. אבל בעצם הוא ענה על השאלה שלא נשאלה: "תראי, יקירתי. אנחנו תחת כיבוש. זה אומר שישראל יכולה להציב מחסומים, יכולה לעצור אותי, להרוג אותי, לגרש אותי. מה שאני אומר לך זה שיש לנו הדרכים שלנו להתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו".
חיילי צה"ל ליד הפגנה סמוך לרמאללה, החודשצילום: MOHAMAD TOROKMAN/רויטרס
את המציאות שקידמה את פניו כשנכנס לתפקידו הוא מתאר כ"ארבע מלחמות" שישראל מנהלת בו זמנית נגד הפלסטינים: מלחמה גאוגרפית — של כיווץ השטח הפלסטיני לטובת התנחלויות מתרחבות; דמוגרפית — לחץ "רך" ו"קשה", כלשונו, על פלסטינים בירושלים ובשטח C לעזוב; מלחמה פיננסית של החרמת כספים פלסטיניים בתואנות שונות; ומלחמה על הנרטיב: "בפלישות לאל-אקצא, קבר יוסף ומסגד אלאבראהימי (מערת המכפלה) ישראל מנסה לכפות את הנרטיב שלה על ההיסטוריה שלנו", אומר אשתייה.
כל המלחמות האלו, הוא מציין, מתבטאות גם באבטלה ובעוני, בבידוד של עזה. להן יש להוסיף את הירידה התלולה בכספי התרומות, הפסקת התמיכה האמריקאית לרשות ולאונר"א והמכות הדיפלומטיות שארה"ב הנחיתה: העברת השגרירות לירושלים וסגירת שגרירות אש"ף בוושינגטון. "אנחנו יודעים שברמת המקרו — הכל חסום", הוא פוסק. "ישנו מבוי סתום פוליטי רציני. הסטטוס־קוו אינו סטטי, זהו סטטוס־קוו מידרדר. בפלסטין אין דבר כזה 'עסקים כרגיל'. אצלנו תמיד הכל לא־רגיל. עם כל המכות והמלחמות שישראל מנהלת נגדנו, זהו נס שאנחנו בכלל שורדים".
בקולו הבוטח, הנחרץ, הוא מסביר שהסכים למינוי כי "זו חובתו לשרת את העם" ומכיוון שהעריך שיוכל להעניק לתפקיד ערך מוסף "ולכוון את העניינים לכיוון נכון יותר". האמון שהפגין עבאס ("אתה תעשה עבודה טובה בזמנים קשים כאלו") ותמיכת המועצה המהפכנית של פתח והוועד המרכזי שלו, שבו הוא חבר מאז 2009, נותנים לו רוח גבית.
איך אתה מגדיר את תפקיד הממשלה הפלסטינית, שאלתי והתפלאתי שוב עד כמה תשובתו היתה יכולה להתאים לממשלה במדינה ריבונית: "הממשלה הפלסטינית היא חלק אינטגרלי מהזירה הפלסטינית. לצד אש"ף והנשיאות, החברה האזרחית והמגזר הפרטי. אבל החלק שנמצא בקשר ישיר עם האנשים הוא הממשלה, לא אש"ף. אנחנו ספקי שירותים, שקשורים בחיי היום־יום של האנשים". אבל היא גם חלק טבעי מההקשר הפוליטי הפלסטיני הרחב, הבהיר, ובלי להבין אותו "ראש הממשלה ילך לאיבוד".
כששאלתי על השחיתות והרושם בציבור שהיא פושה בכל מוסדות הרשות, הוא אמר ש"שחיתות יש בכל מקום בעולם, החשוב הוא שיש לנו מנגנונים לחשוף ולהיאבק בה, ושממדיה קטנים ממה שחושבים". שאלתי על המריבות בין חברי הפתח והוא אמר "חילוקי דעות זה בריא". שאלתי על ההשמצות ההדדיות התכופות (האחרונה שהתפרסמה: ג'יבריל רג'וב כינה את ראש המודיעין מאג'ד פרג' משת"פ ואת חוסיין א־שייח', השר לעניינים אזרחיים — מטרידן נשים). והוא נופף בידו ואמר "תעזבי".
רוב המרכיבים של המשבר שהמתין לו אינם חדשים. אשתייה שב ואמר ש"השאלה היא לא להכיר ולהבין אלא איך להתמודד. זו הסיבה שאמרנו שעלינו להתבונן בדברים מזווית חדשה".
בניגוד לתחזיות
הפלסטינים ספקנים מאוד ביחס לסיכויי ההתנתקות וממדיה, וגם יש מי שמפרשים את צעדיו של אשתייה באופן שלילי. האם באמת צריך בתי מלון חדשים, שאלו מי שראו את תמונותיו מניח בשבוע שעבר את אבן הפינה לארבעה בתי מלון חדשים בבית לחם. מי ירוויח מהם? בעיר, שיחד עם שלושת מחנות הפליטים שלה סובלת ממכסת מים
מוגבלת — האם זו ההשקעה הרציונלית?
גם ההחלטה להפסיק לייבא עגלים מישראל מתפרשת אצל אחדים כחיזוק של יבואנים פלסטינים גדולים המקורבים לפתח (ושיכולים לממן משלוחי ענק מפורטוגל ואוסטרליה) על חשבון סוחרים קטנים, שנהגו לייבא מישראל. "זה לא עניין של סוחר גדול או קטן, אלא גיוון והקטנת התלות שלנו בישראל", אמר אשתייה בפסקנות ושוב הדגיש שההסכם הכלכלי עם ישראל אינו אוסר על יבוא ממקורות אחרים. "אנו מייבאים מישראל 5,611 פריטים שונים. לכמה מהם אין תחליף, אבל יש דברים שאנחנו יכולים לייצר בעצמנו ואת השאר — לייבא בעצמנו".
באחרונה בדק ארגון לא ממשלתי את הבטחות ממשלתו ומצא שרק כמה אחוזים מהן מומשו. "זה מגוחך לצפות שנבטיח בתי חולים ונבנה אותם בתוך שמונה חודשים", ביטל אשתייה גם את הביקורת הזו וציין שלמרות כל תחזיותיהם של גופים כלכליים בינלאומיים לצמיחה שלילית (מינוס 2.7%) בסוף 2019 — נרשמה צמיחה של 1.9%. זה הודות להקטנת ההוצאות, אמר, שיפור בגביית המיסים ומניעת הברחות של דלקים מישראל. את התוכנית הכלכלית המלאה שלו יגיש לנשיא ולציבור בחודש הבא, אמר והוסיף: "למרות הגזל הנוסף של כספי המיסים שלנו, שעליו החליט נפתלי בנט, אנחנו ממשיכים. אם אנחנו רוצים מדינה פלסטינית, זה הכיוון הנכון, זו הגישה היחידה".
אשתייה מרוצה במיוחד מההחלטה להפסיק להפנות חולים פלסטינים לבתי חולים ישראליים, בהעדר טיפול מתאים בבתי החולים הפלסטיניים. במקום זאת הם מופנים למצרים או לירדן. "אבל כאן לא התחשבתם בחולים מעזה", טענתי. "יותר קשה לחולה סרטן מעזה להיטלטל לקהיר או לעמאן, מאשר לחולה מרמאללה לנסוע לעמאן. בנוסף לסכנות בדרך לקהיר, אנשים משוכנעים שהטיפול שם לקוי".
זו היתה הפעם היחידה במשך הריאיון שאשתייה נשמע נסער, אפילו כעוס. ברור שההאשמה שהרשות הפלסטינית מפקירה את החולים בעזה מקוממת אותו. "אנחנו נותנים שירות רפואי מלא לתושבי הרצועה, אפילו שהם לא משלמים כלל ביטוח בריאות. כשהיה מחסור בתרופות — לא היה מחסור רק שם. נמשיך לתת את הטיפול, אבל לא בישראל. גילינו, למשל, אמא ובן חולה ששהו באחד מבתי החולים הישראליים 449 יום. למה? איזה צורך רפואי היה בזה? על כל יום שילמנו בערך 2,500 שקל. שילמנו לבתי חולים ישראליים 40 מיליון שקל מדי חודש, שנגבו מאתנו בלי שום בקרה, בלי פיקוח, בלי פירוט על מה ולמה".
"אנחנו שותתים דם מבחינה פיננסית", הוא אומר ומזכיר את דו"ח הבנק העולמי מינואר 2014, שהעריך שלולא המגבלות הישראליות על פיתוח פלסטיני בשטח C, הכנסות הרשות הפלסטינית היו גדלות ב–4.3 מיליארד דולר מדי שנה. דו"ח של האו"ם, שהתפרסם בדצמבר שעבר, חישב שהכלכלה הפלסטינית הפסידה בין שנת 2000 ל–2017 כמעט 48 מיליארד דולר בשל המגבלות והאיסורים שמטילה ישראל, עמלות שונות שהיא גובה מהפלסטינים וזליגת מיסים, שהיו אמורים להגיע לאוצר הרשות.
פלסטינים אוספים קלחי תירס בבקעת הירדן, החודשצילום: Oded Balilty/אי־פי
כמו סלאם פיאד, שכבר ב-2009 אמר שהאות C אינה קיימת באלפבית שלו, אומר אשתייה שהוא לא מבחין בין A, B ו־C בפיתוח שהוא מייעד לכל אשכול, ושהרשות חותרת למחוק את קווי התיחום המלאכותיים האלו. "לא מכיוון שרצינו בכך", הדגיש, "אלא משום שישראל החליטה לעשות זאת. הרס השכונה בוואדי אל חומוס בצור באהר היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתנו". הוא הזכיר כי "המסגרת של יחסינו עם ישראל היא הסכמי אוסלו", אבל "ישראל היא שמפרה אותם. אם בשבילה כל הגדה זה C, בשבילי כל הגדה זה A". מצד שני אמר ש"אין בהסכמים שום דבר שאוסר עלינו לפתח ב־C". אמר ולא שכנע. הזכרתי את הכפרים בשולי יטא (מסאפר יטא), שישראל אוסרת עליהם להתחבר לתשתית המים. במעשה של אי־ציות אזרחי המועצה המקומית מתחה בין הכפרים כמה צינורות מים, והמינהל האזרחי הרס אותם כעבור כמה חודשים.
אמנם לא הרשות מימנה את הצנרת הפשוטה, אמרתי לאשתייה, אבל "בסופו של דבר, איזו כדאיות כלכלית תהיה לפעולת בנייה או פיתוח בשטח שכולו A בשבילכם, שישראל מיד תהרוס?" אשתייה ענה ש"העניין הוא לא כלכלי אלא רצון פוליטי שלנו. אם נעשה רק חישובים של כדאיות כלכלית והפסדים כספיים, לא נעשה דבר. מצידנו יש רצון פוליטי לשמור על שלמות השטח הפלסטיני. זהו הדבר החשוב ביותר". והוא שוב נתלה בפרשנותו להסכמי אוסלו, שלדבריו מתירים לפלסטינים "לעבד כל דונם אדמה בשטח C. כשישראלים הורסים שדה, הם מפרים את ההסכמים. אף אחד לא יכול למנוע מאתנו לעבד שדות, לשדרג תשתית מים. עד כמה נצליח במה שאנו עושים, זה סיפור אחר".