התנחלויות בקעת הירדן מקיימות מצוות גזל אדמות לאור יום

Observers: 
נורית פופר (צילמה) ודפנה בנאי (מדווחות) 
Dec-31-2019
|
Afternoon
Seriously? Does this make us safer?

עונת הזריעה באזור עין רשאש

קצת לפני הכניסה למאהל של עין רשאש גילינו קבוצה קטנה של אוהלים דלים, עשויים טלאים טלאים של בד וניילונים, על אדמה סלעית גבוהה. אלה הם יוצאי הכפר הסמוך אל מע'ייר, שעזבו משום שבכפר כבר אין מקום. יש להם שם עדיין ח'ירבה קטנה בה הם מתגוררים בחודשי המסיק (ספטמבר-נובמבר) כאשר הם מוסקים כשכירים. להם עצמם אין אדמה. פה הם שוכרים 4 דונם במחיר 100 ₪ לדונם, מתושב תורמוס איה שחי בארה"ב.  זורעים ומתפללים לגשם. מיםinfo-icon אין.  והיום ראינו את האב, ע' זורע פול, כמו לפני 2000 שנה: הולך, תלם אחר תלם, ומפזר את הזרעים מתוך תרמיל שתלוי עליו.
3 משפחות גרות פה, 17 נפשות,  מרביתן ילדים מתחת לגיל 5. כשהגענו היו רק הנשים, ששמחו מאוד לקראתנו.

בזמן שהיינו שם הגיע ג'יפ צבאי, אחד החיילים אמר לאב המשפחה שמתקיים אימון צבאי באזור (שהוא טוען שזה שטח אש) ואסור לו לצאת למרעה. שאלנו את הקצין האם בימים אחרים מותר לו והוא אמר שכן. ע' אמר לנו שגם בימים האחרים אוסרים עליו לרעות שם, והכל בפקודת המתנחל מ"מלאכי השלום".  עוד סיפר ' שהמתנחל, אלחנן, מרבה "לבקר" אותם על טרקטורונים יחד עם נערי הגבעות, מטריד, מאיים , מכה את הילדים. מכיוון שאנחנו מרבים להגיע לאזור יחד עם פעילים אחרים מתעאיוש, אנחנו רואים במו עינינו את האלימות, את ההתנכלויות היומיומיות של אותם מלאכי מוות. הפלסטינים  חיים תחת טרור של ממש.

עונת הזריעה והרבה פעילות בשטח

כשיצאנו מהמשפחה, הגיעו במכוניות כ 10 פלסטינים, כנראה בעלי קרקעות באזור שבין רשאש לדומא. נאמר לנו שהם מת'לפית. מהדרך ראינו למטה טרקטור מעבד את האדמה ופלאח מפזר זרעים שנשא מדלי שהיה תלוי על כתפו. בדרך חזרה ראינו 2 פלסטינים זורעים/זורים באותה דרך זרעי בקיה (ביקיה בערבית) המשמשים כצמח מאכל לעדרים, על צלע ההר שאין בה אפילו טראסות, מלבד חלקי טראסות מנופצות פה ושם. נאמר לנו שאסור להם לתקן את זה. אפילו החקלאות העתיקה, המקראית, מוגבלת עבור הפלסטינים.

הגברים היו במרעה. ולא היו אירועים מיוחדים על הכביש המוביל לדרך הראשית (דרך אלון). ראינו הרבה מכוניות פרטיות ובהם אנשי צבא במדים. כנראה לכבוד התרגיל הצבאי שהתרחש באותה עת.

בדוח הקודם כתבתי על התנחלות רועי שחוסמת את השבילים המובילים לחדידייה, ומונעת מילדי הפלסטינים להגיע לבית הספר, ומהתושבים להגיע לכביש שמוביל  לרופא, לחנות, ולכל מרכז חיים. גם היום נכנסנו לדרך המובילה לחומסה ולחדידיה. השעה  12:20. השער פתוח כי  מכונית פלסטינית ולאחריה מכונית הרבש"צ של רועי עברו בו. כעבור 3 שעות, כשחזרנו היה השער נעול בשרשרת פלדה. מכונית הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) נסעה לאזור החממות והשטחים שרועי השתלטה ומעבדת. היו שם כמה מוקדי שריפה, כנראה יזומה, וכבאית הגיעה למקום.

נסענו לעבר השער השני, הצפוני, בדרך הקצרה והנוחה יחסית לחדידייה. השער היה סגור ונעול. מוקדי שריפה היו בקרבת הדרך ועשן סמיך כיסה את הדרך ואת השדות.

אזור החממות המקורי, הצמוד להתנחלות, בולט בהזנחתו. חממות הרוסות, פלסטיקים מתעופפים ועשבים שוטים בגובה רב שמכסים את השטח. לעומת השטח המוזנח שמנו לב לשטחים נרחבים חדשים מעובדים, וחממות שהפרופילים החדשים  שלהם בורקים עדיין ומעידים על כך שזה מקרוב הוקמו. מכיוון שכל המטרה של עיבוד האדמות היא השתלטות על עוד ועוד שטחים, השטחים הצמודים להתנחלות שכבר קיבלו לגיטימציה התייתרו, ונזנחו לטובת השתלטות על עוד אדמות. בכל שנה נוספות עוד חלקות מצפון להתנחלות , על חשבון השטח הפלסטיני, כמובן.
השער הצפוני היה נעול.

במקחול השכנה ראינו מכונית חונה ליד המאהל. מתברר שבגלל שכל הדרכים לאל חדידייה חסומות, הביא הפלסטיני היחיד באל חדידייה, שיש לו מכונית,  את רכבו למקחול ואת הדרך לשם, כ-5 ק"מ עושים האנשים ברגל או על טרקטור. אני חושבת על רוקיה, אישה בת 60, חולת לב וסוכרת שבקושי חיה, יושבת על טרקטור מקרטע כדי להגיע לרופא או לבקר את ילדיה והלב מתכווץ.

ביקור אצל משפחתה של ר' שהכינה לכבודנו פיתות בטאבון ואירחה אותנו עם הפיתות החמות וגבינה שגיבנה באותו יום
הבת הבכורה בכיתה א', שהיו לה קשיי הסתגלות קשים בבית הספר בתחילת השנה, הראתה לנו בגאווה את ספרי הלימוד שלה. בתחילה ספר בערבית ובו דף אחר דף עם ציונים טובים שמראים על שליטתה בקריאה וכתיבה. לאחר מכן הביאה ספר לימוד באנגלית והפתיעה אותנו בידיעת מילים שימושיות רבות באנגלית. אגב, קשיי ההסתגלות של הילדה נבעו , כנראה, מהעדר גן ילדים. בכל האזור אין ולו גן או בית ספר אחד. הילדים, אין להם שום מסגרת בו ירכשו הרגלי למידה, אפילו צעצועים ומשחקים אין להם. הם מסתובבים במקום המדברי הזה, בין הכבשים והעיזים, קצת עוזרים להורים, והרבה באפס מעשה. המעבר לבית הספר קשה להם מאוד כנראה. לפני כמה שנים בנו מתנדבי סולידאריות בקעת הירדן  (
Jordan Valley solidarity) הפלסטיני, מבנה מבוץ שהיה אמור לשמש גן חובה וכיתה א' לילדי האזור. תוך כמה חודשים הגיעו קלגסי הכיבוש והרסו את המבנה. 

 16.00 - כשעברנו בדרך חזרה ליד חמרה, המחסום היה מאויש ומעל 10 מכוניות חיכו לסימן של החייל במחסום להתקדם ולעבור. תוך דקות שיירת המכוניות התארכה. כרבע שעה לאחר שהגענו המחסום נפתח למעבר חופשי ללא בידוק. לאחרונה מפעילים החיילים את המחסום יותר מבעבר, במיוחד בשעות העומס. פלסטיני חוזר מיום עבודה בבקעה, מת מעייפות, או רוצה להגיע לתור שקבע עם רופא השיניים – לעולם לא יידע כמה זמן ייתקע במחסום. הבדיקה (וכתוצאה ממנה גם העיכוב) היה בעיקר לנוסעים לכיוון שכם, ונשאלת השאלה – איזה צידוק ביטחוני יש לבדיקה של הנכנסים לשטח הפלסטיני ?