מחסומי הצפון, טייבה רומנה: איחורים בפתיחת המחסומים לצד פרצות גדולות בגדר המערכת

Share:
Facebook Twitter Whatsapp Email
Observers: 
נטע גולן ושולי בר (דיווח, צילום)
Oct-30-2019
|
Afternoon

בשעה שלוש אחה"צ הגענו לטייבה רומנה, מחסום חקלאי (מספרו בצבא 154) למרגלות אום אל פחם ממזרח. פלסטינים אחדים כבר המתינו שם ושמחו לקראתנו. השער היה נעול על בריח אך משני צדדיו יש בגדר כבר זמן מה שתי פרצות רחבות, שהצבא אינו טורח לסגור אותן. מחמיד, שעובר פה קבוע עם הפרגסון האדום שלו, הלך דרך הפרצה לעמדת החיילים לבדיקת הניירת וחזר דרך הפרצה. השער עוד היה נעול. הבוקר הוא היה מודאג כשהגיע בשעה שמונה ומצא את המחסום נעול. אמרו לו שהחיילים כבר העבירו אנשים בשבע וחצי. מה אני עושה עכשיו? הוא שאל אותי בטלפון. לא היתה לי תשובה. צלצלתי וצלצלתי אך באף טלפון של הכיבוש שיש ברשותי לא ענו לי. איכשהו הוא בכל זאת עבר.

החיילות ניגשו לפתוח את השער אולי בשביל הטרקטור. מחמיד הג'נטלמן, תמיד בז'קט, לראשו תמיד כאפיה משובצת ועקל שחור, בידו תמיד מקל הליכה, תמיד אומר גוּד מוֹרְנינג, הַאוּ אַר יוּ, תמיד עוֹצר את הטרקטור יורד ממנו ולוחץ את ידינו באיפוק – שב אל הטרקטור ועובר בשער הפתוח.
אחר הצהריים כשהפלסטינים חוזרים לכפר, יש לפעמים זמן לפטפט, עד שיגיעו החיילים לפתוח את המחסום. כך הגיע לספר לנו היום שאין לו ילדים. הכל מאלוהים, אמר ותלה לרגע את עיניו בשמים. האנשים סביבו ובעיקר צעיר אחד, הזדרזו ואמרו: אנחנו כולנו הילדים שלו.

סיפרו לנו שבתחילת השבוע המחסום נפתח אחה"צ באיחור רב, בחמש במקום בשלוש. אנשים עמדו וחיכו בלית ברירה כשעתיים. למי תודה למי ברכה.

אחרי שכולם עברו ביקשנו לדבר עם אחת החיילות, קיווינו שנצליח לפצח את הסוד הכמוס - מה שעות הפתיחה החדשות בעונת המסיק? זו ששמעה את בקשתנו העבירה אותה לזו שעמדה בסמוך לה, שאמרה לה במיאוס: לא בא לי. אל תעני לה. אל תדברי איתם..  היא בטח הרגישה מאוד צודקת וחברמנית, בטח לא חשדה שהיא בעצם אולי יותר גסת רוח מחברמנית.

בשלוש וחצי הגענו למחסום החקלאי עאנין (שער 214), כפר שהיה פעם במרחק הליכה של 10 דקות מאום אל פחם, עד שבאה הגדר והסיגה אותו למרחקים.

לצד כביש הגישה למחסום, שלושה גברים ואשה אחת מוסקים כבר מהבוקר בכרם זיתים מצוחצח ומרשים, רק חבל שאין הרבה זיתים השנה. בהמשך לכרם המדוגם, בחלקה מוזנחת ומלאה קוצים, עומדים עצי זית עצובים וחפויי ראש. זה כרם הזיתים של א"י, שהיה פעם מטופח להפליא. עד שלקחו מא' את הרישיון לטרקטור (כיוון שאין לו ביטוח מפאת גילו המופלג) ובאין סוס עבודה הוא עזב את החקלאות ונעשה נהג מונית.

מזג האוויר אגב מושלם למסיק. תענוג. פעם, אתם יודעים מתי, בעונה הזו הכרמים היו מתמלאים בגברים ונשים, ילדים ותינוקות וסבתות וסבים, כולם מסקו, אכלו ושתו ואף ישנו בין הזיתים. היה שמח. ומה היום? האישורים למסיק ניתנים במשורה, שלא לומר בקמצנות... נגמרו החגיגות.

המחסום פתוח למעבר, אנשים מגיעים, אין בדיקות, אז הם חוצים אותו והולכים הביתה. על הכביש מונחים 3 שקים מתפקעים מזיתים. מחכים לטרקטור. טרקטור אחר עולה ממורד הגבעה וסוחב את הזיתים של כל החברה שמסקו היום. אנשים נראים שמחים.

בכביש המערכת אקשן צבאי משונה. המון רכבים טסים, יוצאים, נכנסים, חוזרים. אחד מהם עוצרinfo-icon לידנו. רס"פ ונהג מתמקדים בתג שלנו ומתפלאים. "לא למחסומים, לא לגדר, לא לכיבוש..." אנחנו מדקלמות.

אז מה, אומר הרס"פ, כאילו, מהה?

כאילו 52 שנה לחיות ככה? אנחנו עונות ומדגימות חנק סביב הצוואר בידינו כדי להבהיר לו מה זה "לחיות ככה".

אני מה אכפת לי, אומר הרס"פ, אני בדואי. תני לי אוהל עץ וכמה כבשים, לא צריך יותר.
ואם נשים לך גדר מסביב לאוהל, וחיילים חמושים, ותצטרך אישור בשביל לנשום?

אה, הוא אומר, אה. טוב. ונוסע.