מחסום בית לחם - יום השישי הראשון של רמדאן

ששי ראשון של רמדאן – נורמליזציה

ראשית  מזג האויר סוף סוף נעים וקריר  וזה שיפור משמעותי !

הותרו לכניסה לירושלים: גברים מעל גיל 40, ונשים ללא הגבלת גיל. קיבלתי טלפון מע' באזור בית לחם ב15:33 שסיפר לי שלמרות שהוא מנוע כניסה איפשרו לו להיכנס להתפלל  -

הגעתי בערך ב-9:00 ולא הותר לי להיות נוכחת לא בטרמינל החדש ולא בצד הפלסטיני – קצין מת"ק הקדיש לי כרבע שעה לסיור ועמדנו ליד שער הכניסה של הצד הפלסטיני ומשם לתצפית (אסור לצלם) על מסלול הנשים.  הגברים  עברו דרך האזור של השער המיוחד, וכמו בכל שנה הופנו לטרמינל החדש לבידוק. לפי מה שנאמר לי לקח להם בערך חצי שעה לעבור את המסלול.

המסלול של הנשים עבר דרך הכביש מסביב, נמשך  דרך מעבר ברוחב מטר בכניסה לטרמינל הישן ומשם הן המשיכו בהליכה לאוטובוסים. לא יכולתי לראות אם היתה בדיקה של תעודות זהות ולעבור יחד איתן כמו בשנים קודמות. הן נראו בדרך כלל רגועות ונינוחות - לא ניכר בפניהן סבל מיוחד. לנשים לקח בערך 10 דקות לעבור מה שיצר שוב מצב של המתנה לגברים כמו בשנים קודמות.... רק שהפעם אזורי ההמתנה הוקצו מראש או ברחבה לפני השער לאוטובוסים או ליד המכולת על הכביש הראשי.

 את הפלסטינים ראיתי כל הזמן מעבר לגדרות כי לא הורשיתי להיות בכל השטח בו נמצאים פלסטינים.... וממש לא רציתי לצלם שוב בני אדם מעבר לגדרות...

לא יכולתי כמובן לראות פלסטינים מוחזרים מנועי כניסה וכאלו, לא יכולתי לראות אם היו מקרים של חיילים שנהגו בגסות או בכבוד... רק סיפרו לי שכמו בכל שנה בכניסה של הגברים עמדו חיילים שהדפו והיו תקיפים אם לא נאמר אגרסיביים ולא מאירי פנים – הכל שמועות.

אז עמדתי עד רבע לאחת ביציאה לאוטובוסים. ראשית היו הרבה שוטרים בכחול –  מה  שנראה יחסית נורמלי בארועים המוניים ומעט מג"בניקים גם עם סמל משטרה אבל לובשי חאקי. הם היו ממש מנומסים לא אכלו ולא שתו ולא עשנו מול הפלסטינים (עשו זאת מחוץ לתחום), לא צעקו וכשסגרו את שערי הויסות ניסו לעשות זאת תוך הסבר. ניכר שהם  השתמשו במינימום כוח והיו רגועים.

הבעיה היא כמות האנשים לעומת מספר האוטובוסים.

עברו כ-23000 אנשים (לפי המת"ק), מספר הרבה יותר גדול מבשנה שעברה וזה הורגש כבר כשהגעתי.

בערך בעשר וחצי גבר לחץ האנשים על השער האחרון – ואז כבדרך פלא נוצר מחסום נוסף כחמישים מטרים משם באזור של הרחבה. הקשר בין הקצינים הסדרנים היה תמידי הם פתחו וסגרו שערים בתיאום, ונשארו אדיבים לאורך כל המשמרת.

בשעה הזו החלו להגיע זקנות, זקנים ילדות וילדים בתור הרגיל והייתה אליהם התייחסות, איפשרו להם לעבור ולצאת  בעיקר כשילד אחד נמחץ על ידי ההמון ואחת החיילות הלכה לשלוף אותו ובדרך נפלה כנראה ונפצעה קלות – או כשפלסטינית צעירה התעלפה מהלחץ והוצאה ...

כמו בכל שנה אנשי הסהר האדום הוציאו אנשים מתקשים על כסאות גלגלים – רק חבל שלא הביאו אותם עד האוטובוסים ....

להערכתי כ-2500 אנשים היו בכל רגע נתון אחרי הבדיקות או הדרך מהמעבר ולפני שעברו לאוטובוסים. כל 4-7 דקות נפתח השער בפקודת האחראי, נסגר אחרי 2-3 דקות אחרי שהיו מספיק אנשים כדי למלא את האוטובוסים. 5-7 אוטובוסים יכלו לעמוד באזור שהוקצה להם וזה סיפור של לחץ. במשך שעה בין עשר וחצי לאחת עשרה וחצי יצאו בערך 70 אוטובוסים עמוסים, חלקם אוטובוסים של אגד שנקראו לבוא בדחיפות כי לא היו מספיק אוטובוסים פלסטינים זמינים. כל עיכוב בהגעת האוטובוסים הגביר את הלחץ.

רק ברבע לאחת ירד הלחץ ועזבתי.

רמדאן כרים.