על שאגות שמחה ודאגת אם | Machsomwatch
אורנית, מהצד הזה של הגדר

על שאגות שמחה ודאגת אם

מאת: רעיה ירון

זכורה לי אורלי וילנאי ככתבת צעירה ברשות השידור. במיוחד לא אשכח את ליל הבחירות של שנת 1996, כאשר בטרם הלכנו לישון עם שמעון פרס, ירדנו לראות מה קורה ליד ביתו, המצוי כמה מטרים מביתנו. כל השדרנים והעיתונאים כבר החליפו הילוך ולא נותר להם זכר, ורק כתבת צעירה וניידת השידור של קול ישראל, נותרו במקום, אולי יחול שינוי בתוצאות שהחלו להתבהר.

זה קרה מספר שנים אחרי חיסול עבאס מוסאווי, משפחתו, מלוויו, מספר רב של הרוגים, להם היתה אורלי עדת ראייה; ואורלי לא שוכחת. היא זוכרת שזה לא הפריע לאף אחד. כמה פעמים שמעה שהמטרה מקדשת את האמצעים? אז נהרגו עוד כמה אנשים חוץ מהמטרה המקודשת. אז מה?
וכך היא מתארת את התגובות על הצלחת המבצע: "בקרב כל מי שלא רק עמדו במשימתם... אלא הביאו כבוד אדיר למדינת ישראל". חלפו יותר מיובל שנים והחיילת, שהפכה כתבת צעירה והיום אם לבן שעומד להתגייס לצבא, נזכרת כהלומת קרב, באותו אירוע, והשאגות, אולי חוזרות ומהדהדות באוזניה, והמחשבות לא מרפות: הנה, בני בכורי עומד להתגייס לצבא שעומד במשימותיו ושואג בצהלות שמחה גם להרג חפים מפשע, שבמקרה או שלא, היו שם בסביבה.

היא כותבת: "אם היו מגייסים לצה"ל אנשים בוגרים הם לא היו עושים זאת, כי רק שאתה ילד מתבגר אתה 'אלסטי' מספיק בנפשך ובמחשבותיך, כדי לאפשר לאדם אחר להשתלט עליהן ולומר לך שצריך וחשוב להרוג.."
15 שנה אני הולכת עם חברותי למחסומים כחברת מחסוםWatch. ראיתי חיילים צעירים מאד עומדים במחסומים. חלקם הלא קטן נהנה מהכח והשליטה שהפקידו בידיהם, לבדוק בחפציהם של אנשים שהיו יכולים להיות הוריהם או סביהם. שמעתי כיצד פנו אליהם בתחושת עליונות במילים הספורות שידעו בערבית "אירג'ה לה אווארה" (לכו אחורה), כשהרובה שלוף, וכל אחד מהעומדים בתווך, יודע מה מצופה ממנו. ראיתי, חייל כשעל גבו ילקוט ועליו איקסים, והאיקסים היו מספר ההרוגים שחרותים על ילקוטו, כי היה גאה בהם ורצה שגם אחרים יראו. גבר גבר.
האם בעוד כמה שנים, יחזרו אליו המראות האלה? מה ירגיש? יהיה גאה? יחשוב על ילדו שנולד?

היו פעמים שראינו חיילים פחות מהודקים, לבושם מרושל קמעה. אנשי מילואים. בוגרים בשלוש ארבע שנים מחיילי הסדיר. מעניין ובולט היה השינוי בשנים המעטות מאז שרתו, ובהתייחסות השונה במילוי משימתם. ואינך יכול שלא לשאול את השאלה המתבקשת על ניצול גילם הצעיר של החיילים, שוצפי ההורמונים, למלא פקודות שמאד יתכן, שרק שנים ספורות לאחר מכן כבר יהיו פחות נחושים ויותר מהוססים. בוגרים. אולי הם כבר לומדים? אולי עובדים? בעלי משפחות? מסתכלים על החיים מזווית ראיה שונה? וחלפו השנים, ובחודשים האחרונים, במחסומי קלנדיה ובית לחם, עמוסי האוכלוסיה והדוחק, ניבנו מחסומים חדשים, 'מעברים' מכנים אותם. התהליך אמנם מהיר, רק הכיבוש, מתמשך לאיטו, והוא בגיל העמידה, כמעט בן 52 שנה, נותר על תילו בחילופי מסכות יצוקות בטון.

אז בימים אלה כשאנו חוגגים את חג החירות וממלמלים את המילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"; אנחנו אולי מצווים ומחוייבים לראות, אך איננו רואים. אנו סומים במתכוון.
ויום העצמאות, גם הוא יחלוף, והמילים "בכל דור ודור" יאופסנו בבוידעם עד השנה הבאה. עד לדור הבא כניראה.

ורק אורלי נזכרת בחמלה שהציפה את החיילים כשהבחינו בקיפוד שנידרס באותו יום. והשאגות חוזרות ומהדהדות.

היא חרדה. בנה בכורה עומד להתגייס לצבא.