חברון - העיר העתיקה ותל רומידה

Share:
Facebook Twitter Whatsapp Email
Place: 
Observers: 
עמירה א', רחל א' (מדווחת)
Sep-29-2018
|
Afternoon

ביקור באזור H2, באירוח אנשי המקום, מאפשר לימוד מקרוב על החיים באזור בלתי אפשרי. שליטה של הצבא על כל השטח, מחסומים, סיורים, תצפיות ותפיסת שטחים, והזנחה סביבתית.

הגענו בצהרי היום. חנינו במגרש החניה שליד מערת המכפלה. האזור היה ריק ממבקרים. שתי חנויות תיירים היו פתוחות ושוממות. חיילים ישבו ועמדו בכל זווית אפשרית. משועממים.

הסקרנות של עמירה הכניסה אותנו ל"מערת המכפלה" לסיבוב קצר. ראינו את הקברים של לאה, אברהם ושרה ויעקב. לידם ישן שומר המקום שינה עמוקה. מצד המחיצות הסגורות יכולנו לראות ולשמוע את הקולות של הפלסטינים המתפללים או מסיירים בצד הפלסטיני של המערה.

ביציאה, באזור המותר לכניסה של פלסטינים שאורכו בערך 50 מ' של רחוב חיכו לנו ס' וביתה. יחד  הלכנו לביתם שנמצא כמטר ממערת המכפלה בתוך העיר העתיקה. הדירה ניתנה להם על ידי העירייה שמעוניינת ליישב  פלסטינים באזורים שננטשו ולכן שכר הדירה הוא זול ואין תשלום על חשמל ומים, באופן כזה גם עוזרים לאוכלוסיה המאד חלשה וגם מיישבים את המקום שננטש עקב ההתיישבות היהודית באזור.

העיר העתיקה במקטע המצומצם בו סיירנו כלל רחובות שוק צרים ומקורים, חנויות המציגות מרכולתם לכל עין, לא המה אדם. כנראה נפלנו על שבת שקטה במיוחד של אמצע החג. או שעה שבה חוזרים הביתה לשנצ. היינו כמעט יחידות בשוק וכל מוכר ניסה בכוחותיו לעניין אותנו.

אמן זכוכית שעובד באטלייה שהוא גם חנות ממכר ממשיך לעבוד כל הזמן, היה גאה לספר שהוא מוכר בכל העולם וכבר הגיע עם סחורתו לארצות רבות. והוא נכס חברוני משהור מאד.

מפאת קוצר הזמן לא הגענו למעבה השוק ולכן נסע שוב. וגם מסיבות אחרות.

רקמה בשוק בחברון
רקמה בשוק בחברון
Photo: 
רחל אפק
 אמן זכוכית
אמן זכוכית
Photo: 
רחל אפק

בבית המארחים התכבדנו ושרנו וזפקנו (מחאנו כף) לר' על נגינת עוד ושירה ביחד עם בנות הבית. משפחה זו היתה אצלנו בים בשנה שעברה ובעל הבית שהיה ראש הקבוצה הוא איש שלום שעבד שנים רבות בישראל, דובר עברית רהוטה משובצת פתגמים, וממשיך להאמין באפשרות של שלום, שלום שנעשה מלמטה. מחברות בין אנשים, מדיבור, ממעשה. מעבר לזה החיים לא רפדו אותו בשושנים אבל הוא מלא אנרגיות חיוביות וכישרונות אמנותיים.

ברחוב שוהדא המאובק, הנטוש העצוב המוזנח המלא אשפה וחיילים בכל פינה, פוגשים את TIPH, שתפקידם לתעד את הנעשה ולהעביר הלאה. למקום שלא עושה כלום עם החומר. יכול להיות שהקיום שלהם ממתן במקצת את החיילים.

בהמשך, חזרנו למכונית ועלינו איתה לתל רומידה לבקר משפחה נוספת. שוב אותו מראה של ערמות אשפה שגודשות את פינות הרחוב, חיילים, מחסומים, חנויות אטומות, מתנחלים מסתובבים, ואז תל רומידה שהכניסה ברכב בו אסורה לפלסטינים יושבי המקום, ומותרת לישראלים, כוונתי למגרש החניה של בעל הבית, שמכוניתו אסורה לכניסה ולכן חונה מחוץ לשכונה. השכונה מונה כ-200 משפחות פלסטיניות, ובתוכה צצים בתים אותם הקימו מתנחלים או קרוונים ריקים שתופסים שטח לא להם. הכל סגור בחומות ומחסומים. כשטועים בדרך מגיעים למרכז מתנחלי ליד ביתו של ברוך מרזל, ובצידו השני של הרחוב בית שנבנה על ידי מתנחל על קרקע פרטית פלסטינית ולא עזרו שום התדיינויות בנושא.

התכבדנו בארוחה פלסטינית טובה ובבני בית נחמדים ומסבירי פנים למופת. וכן בהסברים מפורטים על סידורי החיים בתוך הקערה המבעבעת הזאת שתלויה בחסדי מצב הרוח של הגדוד המקרי שיושב באותו רגע במקום וחולש על החיים האזרחיים. הם יודעים להבחין היטב בין נח"ל לצנחנים לגולני או אחר. הם מגיעים לרמה של היכרות בשמות. מגג ביתם משקיפים על המחסום החדש שהוקם לאחרונה (כבר כמה חודשים) שנפתח ונסגר. הם יודעים מתי הוא מקולקל ומתי הוא סגור. ומהצד שני של הגג, רואים את הכיכר בה רצח אלאור אזריה את עבד אל-פתאח א-שריף. ובאותו מקום בו עמד בעבר מחסום ז'ילבר נרצחו 10 אנשים בשנים האחרונות. הם יודעים בפרטי פרטים כל מקרה.

הערבוב הבלתי אפשרי של חיילים בתוך אוכלוסיה אזרחית, שהיא בעצם חסרת זכויות אזרחיות, אך זה הבית שלה, החיים שלה, הוא כואב. בכל פינה ניצב חייל עם רובה. בהרבה מקרים הוא שלוף. לידו מסתובבים ילדים, ילדות, נשים וגברים. בכל רגע יכול לקרות שם משהו.

בכל השכונה חנות מכולת אחת. גם היא מקבלת את הסחורה במעבר ברגל באמצעות עגלת שני גלגלים. דרך המחסום. אין כניסה של רכב לאספקת סחורה.

על כל גג ישנם מיכלי מיםinfo-icon דרכם מספקים התושבים לעצמם את המים שישראל מאשרת דרך מקורות. בתחילת החודש פותח בעל הבית את הברז הראשי בצינור למטה, ממלא את המיכלים. סוגר. וכמות המים המסויימת הזאת אמורה להספיק לחודש. וכל מה שזה אומר על מקלחת, שירותים, בישול ושאר צרכים יומיומיים של בן אדם. ואם נגמרו המים לפני סוף החודש? אז באיזה מחיר תגיע מיכלית ותשלים, אולי.

כשבן אדם אומר לך את ההכנסה היומית שלו ואתה יודע (את יודעת) שהוא מפרנס משפחה של כ-6-10 אנשים בממוצע, את לא מצליחה להבין איך הם חיים.

 

אחתפאל
אחתפאל
Photo: 
רחל אפק
נגן העוד
נגן העוד
Photo: 
רחל אפק

באותו יום היתה חפלה לפתיחת גן משחקים חדש לילדי השכונה. הגענו לאחתפאל, לקראת סופו. דשא סינטטי מלא את המשטח המדורג (כל תל רומיידה בנויה על צלע גבעה מתנשאת), ובהמשך נמצא מרכז לנשים, שבו יש הרצאות וחוגים לנשים ובהמשך גינת משחקים עם נדנדות ומגלשות הכל קטן וצפוף וחסר מרחב נשימה. עם המון ילדים לבושים חגיגית ושמחים לגמרי, חוץ מאשר אלה שלא הצליחו לתפוס מקום בנדנדה באותו רגע.

אז נדבר על החיוך השמח של הילדים. למסתכל מהצד המחזה קשה מנשוא. למי שחי בפנים זאת מציאות חייו. כשאנחנו מדברות עם האיש שהוא ממנהיגי המקום (עומד בראש ועדה מקומית שמונה את ראשי המשפחות של השכונה), ויש לו מילה גם אצל הילדים וגם אצל החיילים, על מצב השכונה ומה האפשרויות שלהם לשינוי הוא מספר שלאחרונה הפגינו בכל המחסומים. "הגענו למחסום וישבנו בו ולא קמנו עד שבא הצבא לשאול מה אנחנו רוצים. ואמרנו מה אנחנו רוצים..." והרצון שלהם דמה יותר לאקמול נגד סרטן. דובר על הקלות בשעות פתיחת המחסומים. לא הרבה מעבר לזה.

השוק בחברון
השוק בחברון
Photo: 
רחל אפק