קלנדיה, יום ד' 11.6.08, אחה"צ
16:00 - 19:30
קלנדיה - הכל נראה שגרתי. הרמקול במחסום המכוניות, מעט אנשים בקרוסלות הראשונות, 2שרוולים פועלים. לפועלי הניקיון יש כבר מדים - שחור וכתום...
16:30 בהיותנו עדיין בצד הצפוני של המחסום, פונים אלינו אדם קשיש ובנו. הם גרים באזור חאן יונס בעזה.לקח להם 3 חודשים לקבל אישור להביא את הקשיש לבדיקות רפואיות ברמאללה. לשניהם היה אישור-מעבר ליום אחד, שבמהלכו היו צריכים להגיע מעזה לרמאללה, להיבדק, לקבל טיפול ולחזור לעזה. בבואם לקלנדיה באיחור של יום אחד, לא יכלו לעבור לישראל כי פג תוקפו של האישור. הרופא מרמאללה צייד אותם במכתב הסבר, וחשב שזה יאפשר להם לעבור בקלנדיה ומשם הביתה. אבל במחסום לא חשבו כך. הקשיש (יליד 1938) נראה כבן 100, כחוש וחלוש, לא מסוגל ללכת ללא תמיכה, רועד מקור וחולשה, ממש בוכה כשפונים אליו ובשאר הזמן שותק. מרים יד בתנועה שאולי פירושה "אין מה לעשות!" ואז אומר "מן אללה"...בנו, הבכור מבין 12, בעצמו אב ל- 7 ילדים, מובטל. אוכלים לחם וקצת עגבניות ומלפפונים. מבשלים על קרטונים. "רע שם המצב, בעזה".
אנחנו פונות לחנה ב'. מפצלות את הצוות: איבון והבן -בטלפונים. חנה שומרת על הקשיש.
בערך ב- 18:30 מקבלים הודעה מחנה כי במת"ק רמאללה מחכה אישור מעבר לשני האנשים. המונית למת"ק עולה לבן 60 שח' ( בנוסף ל- 200 שח' אותם שילם לנהג מונית בנסיון הראשון לעבור. הנהג שהמתין שעתיים לקח את כסף אף שהאנשים לא עברו במחסום).
"בעזה, פועל שיש לו עבודה, מקבל 20 שקל ליום".
תוך כדי ההמתנה, הגיע חבר ישראלי: "קרוב משפחה של חבר שלהם" (לא הבנו בדיוק). גם הוא הצטרף לצוות שלנו. כשהתברר שיש אישור הוא הציע להסיע בעצמו את האנשים לארז ,ובהזדמנו זו אולי לבקר את קרובי המשפחה שלו, הגרים ליד באר שבע.
19:10מחסום קלנדיה בצד הדרומי
כמו באגדות, הקשיש מועלה למושב האחורי, הבן יושב לפנים וקרוב המשפחה של החבר נוהג. יש להם עד 22:00 להגיע למעבר ארז כי תוקף האישור לעבור דרך ישראל יפוג בשעה זו.
את האושר שקרן מפניו של הישיש לא נשכח שתינו.
למחרת הגיע טלפון נרגש מחאן יונס - הם הגיעו הביתה באותו לילה.