בית פוריכ, חווארה, יום ש' 31.5.08, בוקר
כללי:
עזבנו עיר בתנומת שבת בבוקר, עצרנו ברמזורים האדומים ועברנו בירוקים והגענו אל ארץ גזירה, אל הגדה המערבית. אז ראינו כי את הרמזורים החליפו המחסומים ואת מקום התמרורים תופסים כלי הנשק והחיילים. ואנחנו שנמצאות שם כבר שנים רבות לא למדנו להשלים וודאי שלא התרגלנו – לא למחסומים הפיזיים ולא לתקנות ולהיתרים שלעולם אין לדעת מה הם ומתי יתחלפו וישתנו. הכל שרירותי והסבל והפחד זועקים מכל פינה.
חווארה:
הגענו למחסום בשעה 07:00. מעט עוברים לשני הכיוונים והכל נראה "רגוע". לפתע – בום! מהומה! הכל רצים לכל כיוון, הרמקול משמיע צרחות, החיילים מתרוצצים כשהנשק "בהיכון" ואנחנו עם שאר האנשים במחסום מסולקים רחוק אל מעבר למחסום. מה קרה? – כלום – תרגיל. גם הפלסטינים וגם החיילים צוחקים מן "הבדיחה" אלא שזמן החיילים זול ואילו הזמן שנגזל מן הפלסטינים/הילידים הוא זמן שלא ישוב ויצטרף לעוד שעות ארוכות וימים רבים שנגזלו. כעבור כרבע שעה נסתיים התרגיל ו"החיים" חזרו למסלולם.
במחסום היו שני קציני מת"ק
, סרן וסגן, מפקד המחסום סג"מ, ואחד החיילים סמל ששימש כנראה יד ימינו של מפקד המחסום. אנחנו הסתובבנו בחופשיות. קצין המת"ק (סרן ז' ) היה יעיל מאד, ופתר את כל הבעיות שהתעוררו תוך התחשבות מירבית.
פעמים אחדות במשך המשמרת נלקחו נשים צעירות לבית השימוש של החיילות על מנת לעבור בדיקה גופנית. חיילת נכנסה אתן לשרותים וחייל עם נשק שלוף שמר בחוץ. חשבנו שלא היינו רוצות להיות במצב המפחיד הזה.
מעבר הולכי הרגל היה יחסית מהיר – כעשרים דקות. כאשר הצטבר לחץ נשלח חייל לקצה הצפוני ביותר של המחסום ווסת את הכניסה למחסום בהדרגה, מה שאולי הסביר את העובדה שהמעבר דרש רק 20 דקות. קשה היה להבחין במדויק כמה זמן עוכבו האנשים שם במרחקים.
מעבר המכוניות מצפון לדרום היה איטי מאד – למרות שאת מקומו של ה"עוקץ" הכלבי תפסה מראה שבעזרתה בדקו את תחתית המכוניות . אוטובוס אחד שנבדק גורם לעיכוב של לפחות 30 דקות במעבר המכוניות. לפי תיזמון שלנו נדרשו כ-45 דקות מתחילת התור ועד למעבר. התלוננו על כך ושמענו כי כאשר ייפתח המחסום החדש יתווספו עוד שני מסלולים לרכב. אנחנו הצענו שאולי יעיל יותר לבטל את המחסום כולו – אך לא נראה שעצתנו התקבלה בחיוב. חבל!
מיודענו הילד מוחמד נסגר ב"צינוק" כי התעמת עם אחד החיילים. קצין המת"ק שהערנו לו על כך החליט להתערב. אחד הנהגים הסכים לקחת את הילד תחת חסותו, קצין המת"ק דאג כי הנהגים ישלמו לילד את חובם מן הימים האחרונים והילד הסכים לא לשוב ולהתעמת עם החיילים. עד מתי ההסדר יעמוד – רק לזמן הפתרונים.
09:15 עזבנו לבית פוריכ.
בית פוריכ:
המחסום כמעט ריק הן מהולכי רגל והן ממכוניות. מעבר למחסום בשדה קוצרים את החיטה והרועים ועדריהם מסתובבים באזור בחופשיות. בקרבת ה"קיוסק" שבתחנת המוניות פרצה שריפה, שכנראה התלקחה מסיגריה שנזרקה, ובחום הכבד ששרר לא נדרש הרבה מעבר לזה על מנת להבעיר את האש.
חווארה:
10:30. חזרנו למחסום וגילינו כי אש פרצה על הגבעה מול המחסום והתפשטה במהירות עד לאזור תחנת הדלק של המתנחלים. 2 כבאיות הוזעקו ובאו, אך עד שעזבנו בערך ב-11:30 האש עדיין השתוללה. החום הכבד והעשב היבש הקשו על כבוי השריפה.
מונית שבאה משכם ובה אשה שילדה כמה שעות קודם והתינוק בידיה, אבי התינוק ועוד פעוט כבן שנה אולצו לצאת מן המכונית ולעבור את המחסום ברגל. כאשר התלוננו זכינו למשיכת כתף ממפקד המחסום. נציג המת"ק נעלם מעינינו באותו רגע, ואח"כ התברר כי הוא עסק בהעברת אשה נכה דרך המחסום.
אמבולנס נבדק באופן מאד יסודי והחולה עבר תחקיר של מפקד המחסום, אך כעבור חמש דקות הורשה להמשיך בדרכו. על דלת האמבולנס היתה מדבקה עם הכתובת DO NOT SHOOT- וכדרכן של מדבקות רבות כל מילה נוספת מיותרת!