בית איבא, יום ד' 30.4.08, אחה"צ

14.15 ערכנו ביקור אצל משפחת דאוד בחארס. בזמנו ביקרנו אותם, לאחר שהצבא הרס את המחסן שלהם בחצר. נשארנו איתם בקשר. הפעם הבאנו להם בגדי ילדים (שרעיה השיגה "יד שנייה" מקיבוץ גניגר). מתברר שג'וואד אינו עובד, והם זקוקים גם למזון.  יש לו אמנם כרטיס מגנטי, אבל אין בארץ מעביד שידרוש אותו.  (אם יש למישהי רעיון בעניין זה נודה לה). בנסיעה הבאה נביא למשפחה מזון. נביא גם 50 שקל לשתילים שהוא יקנה ויעבד גינת ירק ליד ביתו בחצר.

(רעיון של תמי, שהתקבל על דעתו).

בדרך לשכם נכנסנו לתוך הכבישים אל מבוא דותן ואל שבי שומרון, בשניהם אין מעבר לצד השני. כביש מס 60 המוביל לג'נין – חסום. כדי להגיע לג'נין יש לנסוע או דרך טול כרם או דרך ענבתא.

15.20 בית איבא.

אין תור של מכוניות, התנועה זורמת. כך גם ביציאה משכם.

במחסום להולכי רגל - התור ההומניטרי זורם יפה. הסככה מלאה אבל לא גדושה. שתי הקרוסלות עובדות, וההתקדמות סבירה.  במכלאה – 3 מעוכבים.

המפקד אינו רוצה לדבר איתנו. לשאלתנו כמה מעוכבים יש ועל הם מעוכבים – הוא מסרב לענות.

איש המת"ק – אָ' – אומר שגם איתו הוא אינו מדבר. אבל איתם (עם המעוכבים) הוא יכול לדבר. לדבריו הם שם כרבע שעה.

התיישבתי על ספסל שעליו אני יושבת לעתים.

המפקד מסרב לומר לנו את שמו (גם לא' הוא לא אמר את שמו), "מבקש" מאיתנו לזוז ממקומנו ולחכות רחוק יותר. אנחנו עומדות על זכותנו להיות במקום שבו אנו צופות תמיד.

הוא ניגש אלי, תופש את הספסל שעליו אני יושבת, מקים אותי והופך אותו עם המושב לרצפה.

(רק לפני שבועיים, ממלא מקום המפקד – ר' – הוציא במיוחד עבורי ספסל והציע לי לשבת).

תמי מגישה לו מכתב מאת היועמ"ש  האומר שאסור להם לסגור את המחסום בגלל הימצאותנו שם. הוא קורא, ואומר: "אבל לא כתוב שמותר לכן לעמוד כאן", ומכניס את המכתב לכיסו.

תמי מבקשת שיחזיר לה את המכתב, והוא מסרב: "אם תלכנה מפה אחזיר לך את המכתב".

תמי מתעקשת: "קודם כל תחזיר לי את המכתב, הוא שלי ואין לך זכות לקחת אותו ממני".

לבסוף הוא מחזיר, אך עומד על כך שנסתלק משם. אנחנו בשלנו.

תמי צלצלת לנעמי, מדברת איתה בטלפון, והמפקד רואה ומבין שאין לו כוח עלינו. מסתלק ואינו מביט יותר לעברנו.

15.50 עוד מעוכב נכנס למכלאה (יש כבר 4). 

קצין עם זקן ג'ינג'י בדרגת רב סרן, וחברו עם כיפה וציציות (כולם מתנחלים) מתווכחים איתנו ומסבירים לנו שאנו מפריעות להם בעבודה, ושנסתלק. עוד חייל מצטרף.

תמי מבקשת שיציגו לה צו אלוף. במקום תשובה – אחד מהם מצלם אותנו ושני קורא למשטרה.

כל המזוקנים עסוקים בנו, מטלפנים ומטכסים עצה כיצד לסלקנו. ה"עבודה" אמנם מופרעת, כי במקום לעסוק בעוברים ושבים - הם עסוקים בנו. אנחנו יושבות ליד הקיר בשקט ואיננו זזות משם.

נעמי מודיעה לנו ששלחו על כך מברק ליועמ"ש.

אשה מכוסה שחורים נעצרת לבדיקה בתא הבידוק. פתאום אנחנו רואות שקרוסלה אחת לא עובדת. האם סגרו אותה בגללנו? מתברר שלא. כדי לבדוק את האשה בתא הבידוק היה צורך בחיילת, וזו יש רק בתא הבידוק של הגברים המגיעים מהקרוסלות.

כשנגמרה הבדיקה – החיילת חזרה למילוי תפקידה והקרוסלות חזרו לפעולה רגילה.

16.00 הסככה מידלדלת. עוד 3 מעוכבים ש"זלגו" מצטרפים אל חבריהם במכלאה. לעומת זאת המפקד משחרר את אחד מה"וותיקים". (נשארים 6).

אני מתיישבת על ארגז (הספסל כזכור הפוך), מיד מזנק אלי הג'ינג'י ו"מבקש" שאקום.

16.15 עוד 2 משתחררים. כנראה לא ראינו קודם, אבל מתברר שנשאר רק מעוכב אחד.

עזבנו את הסככה. בדרך פגשנו סטודנט שחיכה לאימו ואחיותיו. הן גרות בבית איבא. הוא לומד ברמאללה, ועכשיו בא לקחת אותן לכפר עתיל, ליד דיר אל רוסון. תוך שיחתנו ניגש חליל (המעביר בעגלתו את חפצי העוברים ושבים), ומתברר שהם בני דודים. התוודינו לכל המשפחה.

הסטודנט התעניין בנו. הוא לא ידע עלינו. התייחס בפליאה שישנן כאלה.

16.30 עזבנו את בית איבא.