ברטעה-ריחן
השעה הייתה 16:00' ידידי מוחמד ואני עצרנו לראות את הפועלים החוזרים הביתה לאחר יום עבודה. כמו בפעמים הקודמות חשתי גם הפעם את האנרגיה הגברית הרותחת העצורה בקהל הזה. המהירות שבה הם עוברים בדרכם הביתה, הרבה מהם מחזיקים סיגריה כשהם יוצאים מהקרוסלה. הנהגים המחכים לנוסעים מוסיפים גם הם סוג של מתח, התחרות במציאת הנוסעים, ההזדמנות האחרונה להיום להרוויח עוד כמה שקלים. מלבד אישה אחת שחזרה, היו שם רק גברים, רובם צעירים וחזקים, שלא נראו אקדמאים, בגילאי 25-45. חלקם בבגדים מוכתמי סיד וגם ידיים שהצבע מהעבודה עוד לא נרחץ מהן. לא קלה העבודה שלהם, וזו לא אוירה נינוחה, כולם כבר רוצים מהר הביתה, להתקלח ולישון, למחרת צריכים לקום ממש מוקדם כדי להגיע בזמן לעוד יום עבודה.
מוכר הקפה, ע' מיעבד ניגש לספר על הניסיונות לגרש אותו משם, והאיומים שהוא שומע מאנשי הבטחון הפלסטיני שממונים על הסדר במחסום, שהם למעשה, כך ידוע, מבצעי דברם של כוחות הביטחון הישראלים שבמחסום. הציע קפה, תה, התעקש לתת לי וופל מצופה שוקולד. נפרדתי ממוחמד ויצאתי עם החשיכה היורדת בדרך צפונה, הביתה.