א-ראם, ג'בע (ליל), קלנדיה
חצי שעה עוכב אמבולנס בתוך מחסום קלנדיה בתואנת ה"אין תיאום". אבל טוני, איש הצוות הרפואי, שיש לו ניסיון של שנים וסבלנות של פיל, לא ויתר, והתעקש, עד שהוכח מעל לכל ספק שלא נפל פגם בתיאומים והבחור שחירבשו לו את הרגל בניתוח בביה"ח רפידייה שבשכם הועבר למזרח ירושלים כדי לעבור ניתוח חוזר בביה"ח מוקאסד.
דרך השער שמפריד את העיירה א-רם מדחיית אל-בריד זרמו רכבים פנימה. רק פנימה. רק אחה"צ נפתח השער ורק לארבע שעות.
להיכנס לפלסטין זה קל, אין בדיקות ואין סלקציה. לצאת מפלסטין הרבה יותר קשה.
לצאת זה עם בדיקות ועם סלקציה.
תחיילים חמושים עמדו ליד שער השטן ושמרו שאיש לא יעז לצאת.
"אסור לכן להיות פה" אמרו לנו שבאנו מתוך ולא מבחוץ, "פה זה אדום, פה זה שטח "A
"לא זה לא, כי אם היה, אז לכם, לצבא, אסור להיות פה".
על כמה מהר הוא חוזר מהעבודה "זה רק חמש דקות" וכמה זמן מתבזבז בבוקר, בדרך אל העבודה, "שעתיים אני מחכה כל יום במחסום קלנדיה", סיפר איש שעצר לשוחח והוסיף שהכי טוב היה פעם, לפני שבנו את החומה שמקיפה את א-רם והפכה אותה לכלא, כי אז החיים היו קלים יותר והדרכים קצרות יותר.
כ- 40 דקות מאוחר יותר נודע לנו שהחיילים בא-רם דאגו לביטחוננו והעבירו לחטיבה את מספר לוחית הרכב ודווחו ששתי ישראליות (יהודיות) במצוקה.
למה מצוקה? - כי א-רם, כמו גם מחנה הפליטים קלנדיה נחשבים ע"י הצבא מקומות עוינים ומסוכנים במיוחד.
כפועל יוצא "הוקפצו כוחות" שצדו אותנו על הכביש ליד העמדה שמעל הכפר ג'בע.
הרבה כוחות מהרבה יחידות "הוקפצו" בגללנו ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלו.
היו שם גם צבא וגם מג"ב וגם משטרה. ברגע מסוים ספרתי 14 דמויות חמושות שמקיפות אותנו.
הם בדקו תעודות ורישיון רכב ואת תא המטען וגם תוחקרנו איפה היינו ומה עשינו.
עוכבנו בצד הדרך. השוטרים בדקו במחשב המשטרתי וקבעו ש:"אין עילה". אבל נשארנו מעוכבות.
כי הריבון הוא הצבא והוא שעצר ורק הוא מוסמך לשחרר.
הקצין שניהל את האירוע הודה שאמנם לא עברנו על שום חוק, "אבל אם יקרה לכן משהו זה על המצפון שלי", והמשיך להפקיע את חירותנו, כי מרגע ש"פתחו אירוע" ביומן החטיבה אסור לשחרר בלי הרשאה מהחטיבה. חיכינו בחושך ובקור עד ששעה וקצת אחרי שעוכבנו התקבל במערכת הקשר החטיבתי, אישור השחרור.