כפר א-דיכּ
באחד מימי הים פנתה אלינו גננת מכפר א-דיכּ וספרה שהיא מנהלת גן בכפר ובקשה שנביא לה ציוד, משחקים וכו'.
תיאמנו איתה פגישה והגענו לכפר. בהיותנו ליד בית העיריה שאלנו קבוצת תלמידות שעמדו במקום את הדרך לגן והן שמחו לכוון אותנו לשם. הסתבר שכולם מכירים את חסנה והגן שלה.
בסוף העלייה סימן לנו אחד הבנים שלה והוביל אותנו למקום.
הגענו לגן שנמצא במתחם של בית פרטי, כניסה גדולה וחצר מרוצפת בטון רחבת ידים שבמרכזה עץ תאנה. בחצר ופינות של מתקנים כמו מגלשות ונדנדות על דשא סינטטי. בקצה החצר מבנה לבנים ערבי עשוי שני חללים גדולים שבהם נמצאים הילדים. כ-80 ילדים בגילאים 4-5, ולהם 2 גננות ומנהלת (חסנה).
בחלל אחד ישבו כ-40 ילדים ליד שולחנות בית ספר, שניים בכל שולחן , תלבושת אחידה, סקרנים לגבינו וממושמעים להפליא. הם ברכו אותנו בסבח אל-ח'יר ודקלמו שיר בוקר טוב לכבודנו. ואז הראו לנו מחברות שלהם בערבית ואנגלית.
בחלל השני היה ציוד לילדים יותר צעירים. שני שולחנות עגולים ועוד כמה שולחנות בית ספר .
המתחם היה נקי ומושקע מאוד, הבאנו לגן הרבה צעצועים שקיבלנו לאחרונה מחברות שהגיעו לימי הים. יחד עם זאת הייתה לנו תחושה שציפו מאיתנו "להיות הדוד בעל הכיס מאמריקה". יש משהו מביך בציפייה הזאת שנספק להם את מחסורם. אבל זה כנראה גורלינו בהיותינו חלק מהחברה הקולוניאליסטית הכובשת. מצד שני, כן יכולנו להציע לה ביקור בגני ילדים בישראל ופגישה עם מדריכה בנושאים פדגוגים חינוכיים, וכן לדבר על עניין הדדי, על היכרות בין גננות משני הצדדים וכו'. לימי הים מגיעות מתנדבות משלל מקצועות וחלקן מספרות על מעשיהן בתחום והאפשרות שלנו כמי שמנסות להכיר את השטח הוא לתווך וליצור קשרים כאלה.
שוחחנו עם המורה ובנה
לאחר מכן הגיע הנהג של הילדים, שמוביל אותם כל בוקר מהבית לגן וחזרה, כולו אהבה לתפקיד ולילדים. מדבר עברית שלמד אצל מתנחלת ב"עלי זהב"... השכנה.
בהמשך היום היינו אמורות להיות במפגש בארתאח בין מפקד המת"ק ותושב פרעון, לתמוך בתושבי פרעון שיש להם בעיות בשער החקלאי של פרעון. הפגישה נקבעה ל 13:30. בהיותנו דקות ספורות מארתאח הודיעה לנו שושי שהמפקד נקרא ל"משימה" חשובה ולא יהיה במקום. לא הופתענו....
הפגישה נדחתה ליום ראשון ב-9.00 בבוקר. אנחנו לא תולות תקוות רבות בפגישות האלה, אבל נגיע.