קלנדיה, יום א' 13.4.08, אחה"צ

משמרת אחת, שני לבבות.

על כיסא שהובא בידי נהגי המוניות ישב אדם כבוי מתנשם בכבדות, חולצתו פתוחה לרווחה כשחזהו חבוש לרוחבו בתחבושת שבוהק לובנה היווה ניגוד בולט לצבע עור פניו, שדמה בעיני לצבעו של קלף ישן, כצבע פניו של אבי כשנתבקשתי לזהותו בבית הלוויות.

על גב כף ידו פד מוצמד בפלסטר – סימן לאינפוזיה שזה לא מכבר הוסרה.

האיש (א), תושב עזה, מלווה באחיו (ש), השתחרר בבקר זה מבי"ח בשכם לאחר ניתוח בלבו. אישורי המעבר שהיו בידם פג תקפם לפני ארבעה ימים. האשפוז, כפי שקורה לעתים, התארך מהצפוי.

שעות ארוכות משרכים היו שני האחים את רגליהם ממשרד מת"ק אחד למשנהו ברחבי הגדה. בכל מקום שמעו שעליהם ללכת למקום אחר ושאולי מחר או מחרתיים יקבלו אישור.

בצר להם הגיעו לקלנדיה. לא היה כל הגיון או תכלית במעשה זה, מלבד העובדה שכאן מצוי המחסום שהמעבר בו הוא ראשיתה של הדרך המובילה לביתם. כאילו המקום מקרב את הבית.

ניכר בהם שלא סברו שהדבר יתאפשר. שניהם באפיסת כוחות ולאחר ייאוש. נהגי המוניות שהתגודדו סביבם היו להם לפה. לולא היה במקום אדם שהכיר הכרות קודמת את רוני והזעיק אותנו, אין לדעת כיצד היה נגמר יומם של האנשים. גם ההליכה קשתה מאד על א. שבאחת מרגליו מורסות שגרמה מחלת הסוכרת והוא גורר אותה בלכתו ופושט אותה לפנים בשבתו.

השעון העיד שמשרדי המת"ק סגורים. את המפתח ששיחרר את המצב הנעול הזה, הגישה לנו דליה באסה שתוך חמש דקות מהרגע בו יצרנו עמה קשר הודיעה שניתנה הוראה למת"ק קלנדיה להכין אישור מעבר לשני האחים ש"אין עליהם כלום" וכבר עברו את הגיל המסוכן.

עתה החלה סאגה חדשה, ארבעתנו עשינו את הדרך למשרדי המת"ק. אלא שבדיוק ברגעים אלו, עסקו במסלול שנועד לכך בתיקון מנגנון השיקוף ובניקוי הרצפה. עמדנו מעבר לסורגים והמתנו. א. היה קרוב להתמוטטות, אלתרנו עבורו כסא תוך שאנחנו מסיבות פח אשפה למטרה זו.

מאבטח ששמר על ביטחוננו מעברם האחר של הסורגים, ניסה לנהל שיחה עם האחים תוך שהוא מביע זלזול בהם ובתרבותם ומאשים אותם כקולקטיב במצב בעזה. פניהן הסובלות נתכרכמו עוד יותר. משביקשתי שידבר בכבוד אל בני אדם, השיב שהם עצמם אנשים חסרי כבוד. ש. החל להתנצל ולומר שהוא ואחיו מעולם לא הרעו לאיש, שכל חפצם הוא לחיות בשקט ולפרנס את משפחתם. – ככה זה פה במחוזותינו, ערבי צריך כל הזמן להתנצל, צריך כל הזמן לגנות, צריך כל הזמן להבטיח שאינו חורש מזימות.

משניתנו לאחים אישורי המעבר, חמישים דקות אחרי שאושר מעברם ע"י דליה, היה עלינו לשוב על עקבותינו אל מסלולי הבידוק. לא עזרה הטענה שדקות ספורות קודם לכן נבדקנו אנו והכבודה.

עתה נוכחנו לדעת שבתור הארוך שלפני מסלול הבידוק היחיד שפעל לא ניכרה פעילות. "זו שעת האוכל של החיילים", הסביר לנו א' מפקד המחסום.

את הפלסטינים הדחוקים בראש התור לא היה קשה לשכנע לתת לאחים לעבור ללא המתנה. לא צריך היה להיות בוגר בי"ס לרפואה על מנת להבחין שא. שרוי במצוקה, שכל תנועה גורמת לו לכאבים וכל נשימה עולה לו במאמצים.

קשה היה להביט בעיניהם אסירות התודה של האנשים משנפרדנו מהם ושלחנו אותם לדרכם. כאילו בעצם המעבר לצדו האחר של מחסום בא להם מזור.

(ארבע שעות אחרי שנפרדנו טלפן ש. והודיע שהגיעו לביתם.)

במחסום הרכבים חנה אמבולנס של הסהר האדום ובו אשה תושבת שכם, ששבה מביה"ח מוקאסד בו עברה סידרת בדיקות בעקבות אירוע מוחי שעברה. אנשי הצוות המלווה סיפרו שכבר שלושים דקות הם ממתינים לבואו של אמבולנס שעושה את דרכו מהשטחים, כדי להעביר בשיטת גב-אל-גב את האשה בחזרה לביתה. לא ארך הזמן והאמבולנס הגיע למסלול המערבי, הרחוק ביותר של המחסום. אלא שמשם לא אופשר לו להמשיך את דרכו. איש מצוות האמבולנס הירושלמי לא הבין את סיבת העיקוב, שהרי ההעברה תואמה מראש לפרטי פרטים. לאחר זמן המתנה רב, ראינו את האמבולנס מבצע סיבוב פרסה ושב על עקבותיו לכיכר הצפונית של המחסום.

בדיעבד הסתבר, שהאמבולנס שהגיע מהשטחים הביא עמו פעוט בן חודש וחצי שלבו פגום, מלווה באמו.

השניים עשו את דרכם למזרח ירושלים כדי שינותח ויתוקן הלב הפעוט.

אלא שהניירות, הניירות לא היו כשרים.

האם ובנה שיצאו מהאמבולנס עברו לרכב פרטי ושבו לביתם שבג'נין.