בורין (יצהר), בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, עורטא, יום ה' 3.4.08, אחה"צ

 מרדה - פתוח

הכניסה לזיתא וג'מעין  - עדיין חסומה בקוביות בטון ובשער נעול , כך שניתן לצאת מהכפרים רק ברגל.

14.20 - זעתרה (תפוח) -
בהגיענו לא היו מכוניות ממערב (כיוון אריאל) ו-6 מכוניות מכיוון שכם. המעבר היה מהיר למדי, כשתי עמדות פועלות. כעבור רבע שעה נפתחה עמדה לבדיקת כלי הרכב שנסעו לכיוון שכם (וגם הקימו כבר עמדה קבועה לשם כך על המסלול לשכם) ולשם כך הורידו עמדה אחת מכוון שכם והתחיל להצטבר תור מתארך של מכוניות. פנינו למפקד המחסום והצבענו על התור שהתארך והוא מייד פתח עמדה נוספת. אלא שכבר היה תור לא קטן ואי אפשר היה לצמצמו.

מתנחלת צעירה מאלון מורה באה להרביץ בנו את השקפת עולמה על כך שזו ארצנו ולפלסטינים אין מה לחפש פה ולמה אנחנו בעד הפלסטינים ולא מגינים על זכויותיה וכו'. התפתח שיח של חרשים, אך הוא לא היה מתלהם, עד שלבסוף ביקשתי ממנה להתרחק ולא להפריע לנו, והיא הלכה.

14.50- טרנזיט נשלח למגרש החניה לאחר שתעודות כל נוסעיו נלקחו במחסום. תוך 3 דקות הן מוחזרות לנהג מבלי להוריד את הנוסעים מהרכב. 2 טרנזיטים נוספים, האחד מלא ילדים צוהלים - עוברים ללא עיכובים.

החיילים- מ"צ ומשמר הגבול. מילואימניקים, עפ"י גילם.

15.00 - צומת בורין - האמר עומד ליד החנות של הבדוואי, אך אין מחסום על הכביש.

15.05 - חווארה -
אין תורים של כלי רכב - מכונית או שניים בכל צד והמעבר לשכם מהיר. משכם - כל הנוסעים מורדים מהרכב ונעמדים בצד עד שהחייל/ת יגמור את הבדיקה.

הולכי רגל - 3 עמדות בדיקה (אח"כ ירד ל-2). יש אנשים, אך אין צפיפות והמעבר מהיר. אין מעוכבים. מפקד המחסום - פ. האווירה, יחסית רגועה , אין צעקות ואין לחץ כמעט. חייל מ"צ אחד, א, אפילו פונה לפלסטינים ב"מן פדלכ" ו"שוקראן" (!). התור ההומניטארי בחלק מהזמן בצד, מחוץ לסככה , בשמש. מדי פעם כשנוצר לחץ בתור ההומניטארי מניחים לקבוצה גדולה של אנשים לעבור ללא בדיקה. מסגר עובד על הבודקה הקרובה לכביש ומפרק את חלונות הפלסטיק שלה. לא ברור מה מתוכנן במקומם.

כאשר חיילת באה ממשמרתה שבבדיקת רכבים להתחלף עם אחד החיילים הבודקים הולכי הרגל, היא מביאה איתה את כל תעודות הזהות שלהם. החייל שהוחלף הולך למכונית הממתינה ומחזיר לנהגה את התעודות. עוד עיכוב, עוד טירטור אחד קטן...

15.55 - חיילת מתחילה להדוף את האנשים בקריאות אירג'ע לוורא אל כ-2 מטרים מהקרוסלות, ואחר מכן היא בודקת כל אישה בתור ההומניטארי בגלאי. 2 אלה מעכבים את המעבר ומתחיל להיווצר לחץ. 2 נשים רעולות פנים נלקחות לצינוק וחיילת עומדת מחוץ לדלת המסורגת ומתווכחת איתן. בסוף היא הולכת ו-2 דקות מאוחר יותר הן יוצאות והולכות לדרכן. לא יכולנו לשמוע אבל נראה לי שהויכוח נסב על השאלה אם ירימו את הרעלה או לא.

על הכביש מעוכב שנסע על ציר מדיסון, הוא מדהריה ולא ידע שאסור, "לא כתוב בשום מקום" הוא אומר, בצדק. עיכבו אותו מ-  13.30עד  15.40 והוא הפסיד יום עבודה בשל כך.

16.00 - מתחיל יותר לחץ ונפתחת עמדה שלישית. עכשיו יום חמישי הוא יום של סטודנטים כי לא לומדים בששי-שבת, אמר לנו סטודנט בא-נג'ח.

16.40 - עזבנו לבית פוריכ.

16.45- עוורטא - אין תורים. 2 טרנזיטים מעבירים סחורה בשיטת גב-אל-גב.

16.55 - בית פוריכ-
החשמל דולק באור היום הבוהק. אין תורי מכוניות לשום כיוון. הקרוסלות מקולקלות והאנשים עוברים דרך הכביש. המעבר מהיר.

זוג אנשים קטנים עמוס בחבילות מגיע מכיוון בית פוריכ ואחת החיילות, בחורה תמירה וכהת עור אצה לקראתם ולוקחת מהן את אחת השקיות ומלווה אותם ועוזרת להם עד הצד השני. (להמחיש כמה לא רואים ממקום התצפית שליד הקרוסלה השניה- אני רשמתי "חייל" בתחילה והתפתח ויכוח ביני לבין יהודית אם זה חייל או חיילת, ורק לאחר ששאלנו את אחד הפלסטינים שעבר במחסום הוכרע הויכוח)

17.30 - מרצדס חדשה, ירוקה-כהה עוברת מכיוון שכם ונעצרת אחרי המחסום. הבעלים יוצא זועם מהמכונית. החיילים שברו את מסעד היד שבמושב האחורי. זו הפעם השניה שפוגעים במכוניתו - בפעם הקודמת גרמו לכל גלגליו להתפוצץ עם הדוקרנים והוא שולף פתק בו החיילים מאשרים שהם קרעו את הגלגלים. הוא כל כך כועס שאינו מוכן לדבר עם א. מהמת"ק אליו טילפנתי והוא עומד ומקלל, עד שמפקד המחסום בא, בוחן את הנזק אך מסרב לאשר לו בכתב שהחיילים גרמו את הנזק ומגרש אותו משם. הפרטים שלו אצל יהודית.

18.00 - חווארה  -
אישה צעירה מעוכבת בצינוק, מזה שעה. חייל וחיילת ומפקד המחסום שומרים עליה. אמה ואביה של המעוכבת עומדים מחוץ לצינוק והאם צועקת אל ביתה הכלואה. מפקד המחסום מרחיק את האב אך לא מצליח להרחיק את האם עד שכעבור רבע שעה החיילת ניגשת לאב ואומרת לו בשקט שיקח אותה משם אחרת היא תיאלץ להרחיק את האם בכוח. האב לוקח משם את האם. שאלתי את מפקד המחסום למה היא מעוכבת והוא אמר לי שהיא מבוקשת שב"כ. הוא העלה אותה לבדיקה והיא מבוקשת והשב"כ בדרכו לקחת אותה. זה גם מה שאמרו להורים המודאגים. יהודית צילצלה למוקד ההומניטארי ושם אמרו לה שעוד כמה שעות ישחררו אותה. אני מודה שהתקשיתי להאמין שהיא תשוחרר. ניסיתי לדבר בערבית הצולעת שלי עם האם. היא הייתה מאוד גאה ועוינת כלפי. לא הסכימה לקבל את כרטיס הביקור שלנו, ואמרה "אני לא מאמינה בכן". לא כל כך רצתה לדבר, אבל אז היא שאלה "מאיפה את?" אמרתי "מת"א". "לא." היא אמרה "איפה נולדת?" "באנגליה" אמרתי. "אז מה את עושה כאן, בארצי?" היא שאלה. מפה התפתחה שיחה ולאט לאט לאט העוינות שלה התפוגגה. בנה (אחי המעוכבת) בכלא, וחתנה (בעלה של המעוכבת) גם הוא בכלא בארץ - נאסר חודש וחצי אחרי שנישאו. היא מוכנה לפתרון של 2 מדינות, אבל שתלכו מפה לגמרי, שלא תשאירו פה גפרור....זה ביתנו פה ואין לכם מה לחפש פה... ופתאום -
 18.30- הבת משתחררת. לא מבוקשת ולא נעליים. ההורים והבת ממהרים למיניבוס שיקח אותם הביתה ,ואנחנו מתחילות ללכת לכיוון המכונית כשחלון במיניבוס נפתח והאם קוראת לנו ומנפנפת לנו לשלום בחום וללא הרף עד שהמיניבוס מתרחק... איזו אישה מדהימה !!