אין לטעות בביטוי החיבה הזה, מדובר בהכרזת שליטה ועליונות ללא עוררין. המחסום הוא אמצעי השליטה הנפוץ ביותר בשטחים הכבושים, וככזה הוא מחלחל גם אל מחזור הדם של החיילים. הביטוי שגור לרוב בפיו של מפקד המשמרת המאיישת את המחסום. זה המחסום שלי ואת לא תגידי לי איך לעשות את העבודה שלי (ע"ע עבודה).
בפועל, ממונים על הפעלת המחסומים אחראים מספר רב של גופים: צה"ל, מג"ב ומשטרת ישראל הפועלים לצד גופי מטה כמו המטה ללוחמה בטרור, פיקוד מרכז, המשרד לביטחון פנים, מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומינהלת/רשות המעברים במשרד הביטחון. הבדיקה מעלה כי הגופים עצמם לא בדיוק יודעים מי אחראי על נושא הפעלת המעברים". (חיים לוינסון, "גוף אחד אמור לתפעל את המחסומים – אך בפועל לא פחות מתשעה עושים זאת" הארץ 12.11.2010).
באזור ירושלים, שם תהליך האזרוח נשאר בשלב ביניים, המצב מעורר את הקשיים המובהקים ביותר. במחסומים אלו הבודקים הם חיילי יחידת המעברים של המשטרה הצבאית ואילו אבטחת המחסום נעשית בידי מאבטחי חברה פרטית, וכל זאת תחת סמכותו של מנהל מחסום מטעם משטרת ישראל. סדר זה מיתרגם למצב בזבזני ואבסורדי: תפקידם של המאבטחים הפרטיים הוא לאבטח את חיילי המחסום, המופקדים על שמירת גבולות המדינה.