■ כן מתכוונים לפילוסופיית "ההתפתחות הנפרדת" של העמים ששלטה שם, לשון מכובסת לעקרון האי־שוויון, להפרדה המכוונת בין העמים, לאיסור על "ערבוב", לנישול הלא לבנים מאדמה וממשאבי טבע וניצולם למען רווחת האדונים. גם אם אצלנו היא עטופה בתכריכים של נימוקי ביטחון, אושוויץ ונדל"ן אלוקי, המציאות מתנהלת על פי אותה פילוסופיה, שנעזרת בחוקים ובכוח הנשק.

נרות ופרחים לזכרו של נשיא דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה, יוהנסברג השבוע. צילום: אי–פי

מה למשל?

■ שתי מערכות החוק הנפרדות ששולטות בגדה המערבית: חוק אזרחי ליהודים, חוק צבאי לפלסטינים; לשתי מערכות התשתית הנפרדות (כבישים, חשמל, מים) - המשובחת והעליונה והמתרחבת ליהודים, המקופחת והמצטמצמת לפלסטינים. למובלעות ("בנטוסטאנים") שתחת שלטון עצמי פלסטיני מוגבל. למשטר היתרי ואיסורי התנועה - שהוחל על הפלסטינים ב-1991, במקביל לביטולו בדרא"פ.

כלומר, האפרטהייד הישראלי הוא בגדה המערבית?

■ לא ולא. אנו מדברים על אפרטהייד בארץ השלמה, מהים לנהר. על טריטוריה אחת, שבה חיים שני עמים וממשלה אחת, שנבחרת בידי עם אחד, ומחליטה על גורל ועתיד שני העמים. למשל, החנק התכנוני של יישובים פלסטיניים בישראל דומה לזה שבגדה המערבית.

אבל פלסטינים אזרחי ישראל משתתפים בתהליך בחירת הממשלה, מה שלא היה בדרום אפריקה.

■ נכון מאוד. אבל אנו עוסקים בהשוואה, לא בחפיפה. האזרחים הערבים מצביעים, אבל מודרים מהחלטות לגבי גורלם. ועוד הבדל: בדרא"פ החפיפה בין מעמד לגזע, ניצול מעמד הפועלים השחור למען ההון הלבן, היה מרכיב מהותי. הקפיטליזם בישראל לא תלוי בעבודה פלסטינית (אם כי ידועה חשיבותו של כוח העבודה הפלסטיני הזול בהתעשרות מגזרים שונים בישראל אחרי 1967). בדרום אפריקה היתה חלוקה לארבע קבוצות גזעיות (לבנים, שחורים, צבעונים והודים), כל אחת ממוקמת בשלב אחר בסולם האי־שוויון, כדי להנציח את זכויות היתר של הלבנים. הגזע הלבן (דוברי אפריקנרית ודוברי אנגלית) הוגדר כלאום אחד, למרות ההבדלים הגדולים ביניהם, ואילו האפריקאים חולקו לכמה קבוצות לאומיות שונות. זה הבטיח שהלאום הלבן יהיה הגדול ביותר. אצלנו ההפרדה הבסיסית שיצרו השלטונות היא כביכול גיאוגרפית, שמתועלת לשמירה ולטיפוח זכויות היתר של היהודים.

אבל גם אצל היהודים יש תת־חלוקות ואפליות.

■ בהחלט. לפי מוצא (יהודי־אירופי מול יהודי־ערבי), פריפריה־מרכז, עבר צבאי, ותיק וחדש. אבל לעומת הפלסטינים גם המקופחים והמנוחשלים היהודים הם בעלי זכויות יתר בין הנהר לים. למשל, "זכות השיבה": ליהודים (מכל מוצא שהוא), אבל לא לפלסטינים, גם מי שהם או הוריהם נולדו בארץ וחיים כיום בגלות. או הזכות לעבור מאזור גיאוגרפי אחד לשני: תל אביבי יכול לעבור לגור בגדה המערבית, לתושב בית לחם אסור לעבור לגור בשפלה.

■ בשלבי סולם האי־שוויון ממוקמים בנפרד תושבי רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח ירושלים, ואז פלסטינים אזרחי המדינה שחיים בישראל הריבונית. מכל קבוצה כזאת נשללות בדרך שונה זכויות האדם והאזרח. וגם פה יש תת־חלוקות שמטרתן לרסק לגורמים את העם השני: "סי", דרוזים, בדואים, פלסטינים, נוצרים, מוסלמים. כל בירוקרטיה שמבצעת תת־חלוקות ומיונים קפדניים שכאלו מונחית על ידי עקרון האי־שוויון למען רווחתה של קבוצה אחת הגמונית.

יש עוד דוגמאות?

■ על קצה המזלג נזכיר את חוקי פראוור ו"שטח סי" של האפריקנרים. מאז תחילת שנות ה–50 ביצע המשטר האפריקנרי סדרה של עקירות - של שחורים, צבעונים והודים מבתיהם ומאדמותיהם, כדי לפנות את השטח להתיישבות לבנים. הכל לפי החוק וההיגיון המשפטי הלבן התקף. זהו היסוד הקולוניאלי שקדם כרונולוגית לאפרטהייד. גם אצלנו היסוד הקולוניאלי, נישול העם־היליד מאדמתו, נמשך במקביל למשטר "ההתפתחות הנפרדת".

 יש תקווה?

■ האפרטהייד המעמדי בדרום אפריקה לא מוגר ומבקרים מהשמאל מאשימים את נלסון מנדלה ומנהיגים אחרים בכך שבמהלך המו"מ שניהלו עם המשטר הגיעו להסדר שלפיו השחורים יקבלו זכות הצבעה, הלבנים ישמרו על הכסף. בעוד שהעוני נותר "שחור", יש קבוצת־אליבי אפריקאית שהתעשרה מאוד. ובכל זאת אין לזלזל בהישג הדמוקרטי ובשינויים החברתיים שהתחוללו ובדרך המאבק שהתוו מנדלה וחבריו. לכן פלסטינים וישראלים נשאו את תמונותיו בהפגנות סוף השבוע (שחיילי צה"ל פיזרו בכוח).

אבל שמעון פרס ספד למנדלה בחום.

■ מנדלה סלחן גדול. יש לפרס מניות חשובות בקשרים הביטחוניים, הכלכליים והפוליטיים שבנתה ישראל עם המשטר הגזעני בדרום אפריקה ומייסדיו הפרו־נאצים. כאחד מאבות ההתנחלות בגדה והוגה "הפתרון הפונקציונלי" יש לו חלק חשוב בפילוסופיית "ההתפתחות הנפרדת" אצלנו.