מזרח ירושלים: כיבוש יצירתי

התמונה מאד ברורה – מצד אחד התושבים הפלסטינים, שסובלים מכל סוג של דיכוי והפליה, ומן הצד השני המדינה והמתנחלים, שעובדים בתיאום מושלם להנציח את הכיבוש ולקדם התנחלות יהודית בלב מזרח העיר.

מזרח ירושלים

לסיור של סולידריות יצאתי אחרי ערב באחד הישובים היהודיים בהרי ירושלים, בצד הנכון של הקו הירוק, ואחרי לילה בדירה של חבר ברחביה, במרחבים המוגנים ביותר של הבורגנות הישראלית היהודית (שלא לדבר על זה שאני מתל אביב). בבוקר, לפני שפגשתי את החברים מתל אביב בהר הצופים, התעוררתי בדירה של אותו חבר, שהיה בתל אביב באותו זמן. ליד המיטה נח הספר "הטרוטופיה" של מישל פוקו. קראתי את המאמר "על מרחבים אחרים" (שרסלינג הצליחו לארוז בספר, למרות שהטקסט המקורי הוא באורך 4 עמודים) עם הקפה של הבוקר. פוקו מדבר על הטרוטוטופית כמרחבים הכרחיים לכל חברה, שמייצגים בתוכם את החברה בכללותה, ובמקביל הם ההפך המוחלט של אותה חברה. ההטרוטופיה היא מרחב אמיתי, אך במקביל היא גם מראה, מרחב פרספקטיבה על כלל החברה. הטרוטופיות מאופיינות בסדר חברתי סגור וספציפי, שאמנם נמצא בתוך המנגנון החברתי, אך מקיים פרקטיקות משלו, שאינן אלו של החברה. ההבחנה הראשונה שפוקו עושה היא בין הטרוטופיות של אסון, והטרוטופיות של סטייה. הסוג הראשון, הטרוטופיות של אסון, שמאפיין חברות פרימיטיביות, הם הטרוטופיות שמיוחדות לרגעים בחיים בהם הסובייקט צריך להיות מורחק מחברה (הדוגמה המושלמת היא ירח הדבש, בה הנערה מאבדת את בתוליה הרחק מהמבנה החברתי). הסוג השני, שרלוונטי לנו, הוא הטרוטופיות של סטייה, מקומות שבהם אינדיווידואלים שנחשבים לסוטים, מוחזקים הרחק מהחברה, עם חוקים ופרקטיקות מיוחדים להם.

הייתי רוצה להסתכל על מזרח ירושלים כהטרוטופיה של סטייה, סטייה ממה? אולי מהאידיאולוגיה הציונית, אולי מישראל המערבית (במובן התרבותי), אולי פשוט מההרגשה שלנו שהכל בסדר. מזרח ירושלים, בניגוד לשאר הגדה המערבית, היא שטח ישראל, היא שטח שסופח למדינת ישראל בשנת 67. אבל האנשים במזרח ירושלים, הפלסטינים, אינם אזרחי ישראל, הם תושבים. תושב לא מצביע לכנסת, ולא מחזיק בדרכון. ובהתאם למעמד האזרחים, גם היחס אליהם כקולקטיב אינו של אזרחים, כי אם של משהו אחר, נחות יותר.

הטרוטופיה של סטייה

הסיור של סולידריות, שהתחיל בתצפית הנפלאה על הפארק החדש של רשות הטבע והגנים, המשיך באוטובוס. נסענו דרך מספר שכונות של מזרח ירושלים. הכבישים, אם אפשר לקרוא להם כך, מתפתלים בין גבעות מיושבות בבניה לא סדירה. הבניה במזרח ירושלים, כמעט כולה, אינה חוקית. כמו כמעט בכל היישובים הערביים בארץ, גם כאן אין תכניות מתאר מסודרות, מה שאומר שהגידול הטבעי העצום של האוכולוסיה צריך למצוא פתרון בבניה לא חוקית. ובניה ללא תכנית מתאר, באזורים הררייים, מן הסתם יוצרת צפיפות אדירה ומבנים רעועים. מה גם שרוב הבתים נמצאים תחת צווי הריסה מסוג זה או אחר. עוד נקודה ששמים לב אליה בנוגע לבניה היא שעל כל הגגות של הבתים הערביים במזרח ירושלים יש דוודי שמש לבנים, אך מעליהם, או לצידם, מצויי גם מיכל שחור גדול. אלו הן רזרוות, למקרה שלא יהיו מים בצנרת, מה שקורה בתדירות גבוה במיוחד.

השכונות של מזרח ירושלים נראות כמו פבלה עניה באחת מהמגפוליטנים של דרום אמריקה, בניה צפופה ומפותלת על צלע ההר, כבישים צרים ומחוררים, זבל בכל מקום, אבל באמת בכל מקום, גרפיטי (לעיתים גם של מגני דוד – סימון טריטוריה של אנשי ימין), ומכוניות חונות בצידי הכבישים. מדרכות מסודרות, אגב, נדיר למצוא. גם בתי ספר הם נדירים במזרח ירושלים – יש מחסור של 1000 כיתות לימוד בעיר. הפתרון של הפלסטינים הוא לימודים במשמרות – יש ילדים שלומדים בבוקר, ויש כאלה שלומדים אחרי הצהריים. לפעמים פשוט מעבירים את השיעורים בבתים פרטיים. במרכז מזרח ירושלים עוברת חומת עוטף ירושלים, בגובה 8 מטרים, החומה מפרידה את אבו דיס, לדוגמה, משאר השכונות של מזרח ירושלים, שמחוברות ברצף טריטוריאלי למערב העיר. תוואי החומה, כך סופר לי, נבנה בהתאם לחישוב של הכנסת מקסימום שטח ומינימום אוכלוסיה פלסטינית לתוך הצד המערבי של החומה. אז שכונה צפופה כמו אבו דיס לדוגמה, היה עדיף להשאיר בחוץ.

נסיעה באוטובוס מלא בשמאלנים יהודים בתוך שכונות העוני של הכיבוש היא חוויה מורכבת. מצד אחד, אני אומר לעצמי, הביקור שלנו, רכישת הידע שלנו על מה שקורה כאן היא הכרחית. הפלסטינים של מזרח ירושלים מושתקים באופן שיטתי (לא מעט בעזרת שלילת תושבות למנהיגים מקומיים), ואנחנו חייבים להביע סולידריות בביקורים ובפעולה משותפת איתם. מן הצד השני, לא ניתן שלא להרגיש כמו בטיול ספארי. אנחנו, סטודנטים תל אביבים מגילמן (הסיור היה בעיקר של סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב) מסתכלים על העוני והאומללות מבעד לחלון אוטובוס. וחלון האוטובוס הזה נשאר איתנו גם כשיורדים להליכה בשכונה. ההטרוטופיה הזאת, הסביבה האחרת בתכלית, בעלת החוקיות האוטונומית (למראית עין) שלה, מזכירה לנו שאנחנו חיים בביטחון מלא, בלי נוכחות עקבית של מנגנוני דיכוי גלויים, וכאזרחים של מדינת ישראל.

דגל ישראל גאה

אותה מדינת ישראל, שמתייחסת אלינו כאזרחים, יוצרת גם עוד סוג של הטרוטופיה בתוך ההטרוטופיה של מזרח ירושלים. היא יוצרת משהו שיזכיר גם לפלסטינים שיש אנשים שחיים טוב, שהמדינה דואגת להם. מעבר להזנחה ולדיכוי המתמשך במזרח ירושלים, שראשיתו בכיבוש של 67, התחילה המדינה בתחילת שנות ה-90 במפעל כיבוש נוסף במזרח העיר. הפעם לא בעזרת כוחות צבאיים אלא בעזרת עמותות ימין ואמצעי השליטה היעיל ביותר של ישראל בפלסטינים – מפעל ההתנחלות.

אני לא מדבר כאן על ההתנחלויות הענקיות, בעלות המשמעות הגיאו-פוליטית המזעזעות, כמו גילה ופסגת זאב, שהוקמו בשנות ה-70 וה-80 – התנחלויות אלה הן כלי סיפוח אדיר של המדינה ששיכנה בהן אוכלוסיות חלשות ועולים באופן שיועיל לאינטרס הכיבוש. אני מדבר על המובלעות הקטנות בתוך השכונות הפלסטיניות, משהו שיותר דומה לישוב היהודי בחברון. בתוך אותן שכונות בהן עברנו, ניתן לראות מפעם לפעם בניינים גדולים עם דגל ישראל גאה מתנופף מעליהם. על גגות בניינים אלה אין דוודי שמש שחורים, והם מוקפים בגדרות תייל. בחלק כלשהו של המתחם תמיד נמצאת עמדה של שומר. אלו הם מאחזים אידיאולוגים של התיישבות יהודית, דתית ושמורה, שמשובצים בלב השכונות כאיים של אזרחות ישראלית בתוך ים התושבות הפלסטינית. דגלי ישראל הגדולים, הדגלים היחידים שמותר לתלות במזרח ירושלים, מזכירים לפלסטינים כל הזמן מי הבוס, למי הם כפופים. הם מזכירים להם מי האדון של השכונה.

האבטחה של אותם מתנחלים, שכוללת ליווי אישי של כל יציאה וכניסה ממתחם ההתנחלות, מופעלת על ידי חברות אבטחה פרטיות שמממן משרד השיכון (בראשותו של אריאל שרון בזמנו). עלות האבטחה של מאות המתנחלים הבודדות מסתכמת בכ-70 מיליון ₪ בשנה. המאבטחים והמתנחלים, גם הם חמושים לעיתים קרובות, מתנהלים בתוך השכונות הפלסטיניות כשריפים ברישיון.

עיר דוד – וואדי חילווה

בסילוואן, אחת השכונות הגדולות במזרח ירושלים, ממש מאחורי הר הבית, מתגוררים 55 אלף פלסטינים, תושבים. בוואדי חילווה (הואדי היפה), אחת השכונות שבשכונה הגדולה סילוואן (בתוך הקו הירוק 55,000 איש היו נחשבים למרכז מטרופוליני), מתגוררים כ-6,000 איש. במרכז השכונה במספר מובלעות, נמצאת עיר דוד, אתר ארכיאולוגי המופעל על ידי עמותת אלע"ד (אל עיר דוד), שמנהל חפירות מתחת לבתי הפלסטינים (מה שמוביל להתמוטטויות של רצפות לפעמים), שמשמש במקביל גם כהתנחלות לכל דבר. באותן מובלעות שבין הבתים הצפופים של וואדי חילווה מתגוררים כ-400 מתנחלים יהודים.

ההפרדה בין יהודים וערבים בשכונות אלו היא מוחלטת – גדרות, מאבטחים ומחסומים. הנשק, כמובן, נמצא בידיים היהודיות, כמו גם המשאבים והחוק, שנוטה באופן מתמיד לטובת מפעל ההתנחלות (בג"ץ זה סיפור קצת שונה, אך פסקי בג"ץ, כפי שאנחנו יודעים, לא נאכפים כל כך מהר). הייתי מספר על החוויות האלימות שהפלסטינים שפגשנו ספגו מהמתנחלים, אך אף דוגמה ספציפית לא יכולה להסביר את ההיסטוריה המתמשכת של העליונות הגזענית במשטר האפרטהייד הזה. ההליכה ברחוב הראשי של וואדי חילווה, במעלה הגבעה, בין ההתנחלויות לבתים הפלסטינים הלא חוקיים, עם הפנים כלפי הר הבית, שנמצא בראש הגבעה, חושף את הסיסטמטיות הבוטה, הלא מוסתרת, של מפעל הכיבוש.

הרמוניה של סטיות

מזרח ירושלים היא מרחב שונה משאר ישראל, הוא מרחב של תושבים בעוד שאר המדינה (בצד הנכון של הקו הירוק) היא מרחב של אזרחים. מזרח ירושלים מחזיקה בתמונת מראה לחיים שבצד הנכון חברתית של הצד הנכון מדינית – אופני הדיכוי מוכתבים באופן גזעי, כלפי הפלסטינים, בפרקטיקות הופכיות ליחס כלפי היהודים – תפקיד המדינה כאן הוא להרוס, ולא לדאוג, או לבנות (אם מישהו תהה על הקשר בין ניאו-ליברליזם לכיבוש, אז הנה. אבל זה עניין לסיי אחר). ובתוך המרחב הזה נמצאות מובלעות של מרחבים הפוכים, מרחבים שמייצגים את ההפך ממזרח ירושלים – מרחבים יהודיים, בהם המדינה פועלת למען אזרחיה, מדינת רווחה אמיתית, בלב הפבלות של מזרח ירושלים.

וכל המבנה הפוליטי הזה בא להזכיר לפלסטינים שהם הנכבשים, שהם הנחותים, שהם צריכים לשתוק ולקוות לטוב. ולנו, ליהודים, מזרח ירושלים באה להזכיר שאנחנו האדונים, שאם אנחנו רוצים חיים יותר טובים, אז יש דרך לעשות את זה – על חשבון הפלסטינים. אבל יש דרך אחרת להסתכל על זה, והיא לזכור שכל המערך הזה, שרווי בשטיפת מוח אידיאולוגית, במערכות חינוך מוטות, במערכת משפט שונה לערבים וליהודים, בתכנון ובניה של אזורי אפרטהייד שלמים – כל אלה הם חלק מאותו משטר. וזהו המשטר הציוני-יהודי-ישראלי, אותו משטר שפועל בדרכים מקבילות (אם כי מותאמות למקום) גם בשטחים וגם בקרב הפלסטינים בישראל. זהו משטר בעל היגיון פנימי משלו, שמשנה את פרצופו באזורים שונים, אך שומר על אותו מוח. והגיון זה, של כיבוש ושל גזענות, של קפיטליזם ושל פשיזם, הוא מה שאנחנו צריכים, וחייבים, להפיל.

ועוד אנקדוטה על הדרך

אולי רק דוגמה אחת, פואטית משהו, מהחוויה שלי: כאמור, בלילה שלפני הסיור הייתי במסיבה של חברים ביישוב קהילתי בהרי ירושלים. בלילה, נישא על אדי הערק, יצאתי לסיבוב ביישוב הפסטורלי. נתקלתי באורווה גדולה, ניגשתי אל הסוסים, והסתכלתי. שני סוסים שחורים, גדולים ויפים, אוכלים מתוך ערימת חציר גדולה, בולסים ושואבים כוח. כעבור 12 שעות, בוואדי חילווה, הסתכלתי על צמד סוסים אחר, שגדלים באורווה שבמגרש כדורגל מאולתר שהקימו הפלסטינים של השכונה. סוסים לבנים, קטנים, ועייפים, כלואים באורווה קטנטנה. הממסד הציוני זימן לי חוויה אסתטית אידיאולוגית מתוכננת מראש, שעדיין תקועה לי בראש.