אליה ליבוביץ | על רבי שמאלן אחד

שני תלמידי חכמים עמדו לישראל במאה הראשונה ובמאה השנייה לספירה, רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז), שהיה עד לחורבן הבית השני בשנת 70, ורבי עקיבא (ר"ע), שחי בדור מרד בר כוכבא, שהתחולל בשנים 132-136. ריב"ז היה תלמידו של הלל הזקן, בעל האמרה הרדיקלית והמתקדמת ביותר שנאמרה אי פעם על תורת ישראל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זוהי התורה כולה. כל השאר איננו אלא פירוש, צא ולמד" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א). ר"ע ידוע באמירה מכוננת אחרת על התורה: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה, פרשה כד, פסקה ז). תהום רובצת בין שני מאמרים אלה, בין המוסר של ריב"ז לבין האתיקה של ר"ע.

הכלל הגדול שר' עקיבא מוצא בתורה הוא הצו המוסרי להעניק לזולת את הטוב שאדם מעניק לעצמו מתוך אהבתו את עצמו. זהו המוסר של מיסיון. אדם יודע מה טוב לעצמו ולכן הוא יודע מה טוב לכל העולם. האדם המוסרי על פי ר"ע מוכן, ויש לו אף מחויבות, להעניק לכולם את פירות החוכמה והמוסר האולטימטיביים שאותם הוא מכיר ויודע. לעתים, אם צריך, הוא יעניק אותם אפילו בכוח.

ליוחנן בן זכאי/הלל אין שום יומרות כאלה. את כל תורת ישראל הוא מבין כמערכת שמנחילה את רעיון חירות האדם ואת עקרון השוויון המוחלט בין בני אדם. המגבלה היחידה שחלה על בני אדם היא הימנעות מפגיעה באנשים אחרים. הצו המוסרי של מורו של ריב"ז הוא מינימליסטי וזהיר ביותר. בהעדר קריטריון אחר הוא מניח שמה שרע בעבורו רע גם לאנשים אחרים, ולכן הכלל המוסרי היחיד המחייב הוא להימנע מלגרום לזולת משהו שהאדם מכיר כרע לעצמו.

יש יותר מסמליות בכך שהמתנחלים הדתיים הם צאצאיה הרוחניים של תנועת בני עקיבא, זו שאימצה את עקיבא כמודל וכאידיאל מוסרי וחינוכי. גוש אמונים וממשיכיו מאמינים שהם יודעים מה טוב לכל אזרחי ישראל על פי מה שהם תופשים כטוב לעצמם. יש ביניהם אפילו שחושבים שהכיבוש עושה טוב גם לפלסטינים. ההתנחלות הדתית בעיני עצמה היא מימוש העיקרון העקיבאי: הישיבה בשטחים היא ביטוי לאהבה שהם אוהבים את כל היהודים כמו שהם אוהבים את עצמם, וכך נעשית אהבת עצמם לאהבת ישראל האמיתית. כמו רבם עקיבא, הם גם בעלי המונופול על האהבה, ובסמכותם לקבוע שמתנגדיהם אין בהם אהבה ושחלקם אף שונאי ישראל.

אבל לא רק המתנחלים הדתיים הם תלמידיו של ר' עקיבא. למעשה, הרוב המכריע של היהדות האורתודוקסית בישראל קיבל מזמן את העיקרון העקיבאי. זוהי בוודאי סיסמת חסידות חב"ד. החסידויות האחרות, כולל זאת של הרב עובדיה יוסף, וכן פלג היהדות המכונה "ליטאי", גם הם חושבים שהם יודעים מהו הטוב, על פי מה שטוב לדידם, ושיש להנחיל את הטוב הזה לכלל ישראל באמצעות מנגנוני המדינה, ואם צריך לפעמים גם באלימות. כל תנועות החזרה בתשובה הן כמובן מימוש ריאליסטי ביותר של הכלל של ר' עקיבא.

החילוניות ההומניסטית והליברלית שעדיין נושמת, אם גם בקושי, במדינת ישראל, היא תורתם של הלל ותלמידו יוחנן בן זכאי. ההומניזם והליברליזם הן השקפת העולם שמתומצתת בחדות במאמרו של הלל. לכן בהתבטאויות של תנועות כמו שלום עכשיו, מחסום ווטש, רופאים למען זכויות אדם, יש גבול, שוברים שתיקה וכו', בדרך כלל אינך שומע יומרה לדעת מה טוב לעולם. המניע החזק והכמעט הבלעדי של כל התנועות האלה הוא המאמץ להניא את החברה היהודית מלעשות לפלסטינים מה ששנוא על הישראלים, דהיינו, לא לדכא את העם הפלסטיני ולא לכבוש את אדמתו.

ר' עקיבא תמך, כידוע, במרד של בר כוכבא באימפריה הרומית. תמיכתו במרד היתה, כנראה, מתוך כוונה לממש את מה שהוא תפש ככלל הגדול שיש בתורה - להעניק לכלל היהודים את מה שנחשב בעיניו לטוב. על פי הדוגמה האישית שנתן ברגעיו האחרונים, הטוב הזה היה הקרבה עצמית עד מוות למען ישות מטפיסית חוץ-אנושית, שהוא האמין בקיומה. בעידוד שנתן לבר כוכבא היה ר' עקיבא בין הגורמים החשובים לאחד האסונות הגדולים ביותר שפקדו את העם היהודי בהיסטוריה שלו.

ריב"ז היה יהודי נאמן לעמו לא פחות מעקיבא, ויש מקום לומר שאף יותר ממנו. אולם אהבת ישראל שלו לא כללה שום מרכיב של לאומנות או של פנאטיות דתית. בזמן המרד הגדול הוא היה שמאלן קיצוני. הוא התנגד נחרצות לקנאים מנהיגי המרד, ולקראת סוף המלחמה אף חצה את הקווים ומסר את עצמו לאויב הרומי. ריב"ז נחשב לבוגד בעיני השלטון בירושלים, ופעילותו הפוליטית כמעט עלתה לו בחייו. המסורת היהודית, לעומת זאת, מכירה בו כאחד מגדולי ישראל, שמנע את מה שהיה יכול להיות הכחדתה של התרבות היהודית כולה.