להיות עד מוסרי

מחסוםwatch  היא תנועת נשים ישראליות, פעילות שלום, שמייצגות את החברה הישראלית המתנגדת לכיבוש ולשלילת זכותם של הפלסטינים לנוע באופן חופשי על אדמתם.
מאז 2001 אנו משקיפות מדי יום במחסומי צה"ל בעומק הגדה ועל גדר ההפרדה, בדרכי עפר נידחות ובכבישים ראשיים, במשרדי המנהל האזרחי (מת"קים) ובבתי משפט צבאיים – ומתעדות את מראה עינינו ומשמע אוזנינו.
הדוחות מתצפיות אלה מתפרסמים באתר ונשלחים לנציגי הציבור. בתיעוד ובחשיפת המציאות אנו מבקשות להשפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם ובכך להביא לסיום הכיבוש ההרסני, הפוגע הן בחברה הפלסטינית הן בחברה הישראלית.

אחת מחברותינו היא ד"ר חנה אולמן (פסיכולוגית קלינית, מורה בכירה בבית ספר לחינוך באוניברסיטה העברית. עמיתה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ומדריכה בתכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר–אילן). חנה  כתבה את "להיות עד – עדות  כתהליך בחברה ובטיפול", שפורסם בכתב העת "אלפיים" בשנת 2007  גיליון 31. המאמר מסתמך על חוויותיה האישיות במחסומים. בשורות הבאות אביא ציטוטים ממנו ואני ממליצה בכל לב לקרוא את המאמר השלם:

     "הפילוסוף אבישי מרגלית מציע את המושג "העד המוסרי" כסוכן של הזיכרון הקולקטיבי ( בספרו The ethics of memory).
העד המוסרי הוא עד ראיה המספר את מה שעיניו ראו. המוסריות קשורה לתוכן העדות.העדות היא על סבל שהוא תוצאה של רוע אנושי. התבוננות רק בסבל או רק ברוע איננה מספיקה, עדות על הקומבינציה בין הרוע והסבל היא עדות מוסרית. העדות המוסרית היא עדות ראיה על סבל שהוא תוצאה של רוע עכשווי או על סבל ורוע שכבר התרחשו.

       "בהתייחס לרוע חשובה ההבחנה הבאה: הסיטואציה עליה נמסרת העדות היא סיטואציה שיש בה רוע אנושי, התנאים הם תנאים שיש בהם רוע, למרות שלא בהכרח כל השותפים להתרחשות הם אנשים רעים או בעלי מוטיבציה להרע.  על מנת להיות עד מוסרי חייב להיות סיכון אישי. עד שהוא באופן אישי בטוח ומוגן איננו עד מוסרי. חלק מן הסמכות של העדות המוסרית, היא היות העד חשוף בעצמו לפגיעה. מטרת העדות חייבת  להיות מוסרית ולא אינטרסנטית. העדות מבקשת לחשוף סבל ורוע. לא לספר סיפור מעניין, להפתיע, או להביא אירוע חדשותי.העד המוסרי רואה ערך מהותי לעדותו ללא קשר למידת האפקטיביות של העדות כמחוללת שינוי. העדות  לכשעצמה חשובה. 

      "עדות מוסרית כתהליך חברתי קשורה לתקווה. התקווה היא שבזמן כלשהו תהיה קהילה מוסרית שתקשיב לעדות. התקווה היא שהרוע איננו " דרך העולם" אלא שהוא זמני ומוגבל.עדות מוסרית היא עדות שונה מאשר עדות בבית משפט, היא איננה עדות חד פעמית. עד בבית משפט אמור לתת דיווח עובדתי,  העדות המוסרית אפקטיבית יותר בחשיפה של מה שמרגישים, מהי המשמעות של להיות תחת תנאים של סבל ורוע. עדות בבית משפט מהווה ראייה והיא ניסיון להכריע בין גרסאות שונות של האמת, העדות היא בסיס להכרעה וקביעת עונש. בעדות המוסרית יש תיעוד של הסיטואציה וההתרחשות ללא קשר לתוצאות האפשריות."

     "לתהליך העדות כמה שלבים. הראשון הוא שלב ההכחשה. המפגש הראשון עם המחסומים הוא התנסות בהסרת מחסום ההכחשה.

    "הציבור הישראלי (כולנו) מאמין ברצונן הטוב של הרשויות. יודע שיש מחסומים,כתרים וסגרים שאומנם גורמים סבל אך תפקידם להגן עלינו, למנוע פיגועים. הידיעה אינה מדמיינת כלל את המשמעות האנושית של חיים ללא תקווה, את השגרה המשפילה את חוסר האונים, הכניעות והפחד שהשגרה הזאת מייצרת בצד השני. הידיעה על המחסומים  גם לא מספרת לי על השרירותיות, האטימות והתפקוד האוטומטי שהיא מייצרת  בצד שלנו. ההכחשה היא כמובן גם של החיילים. החיילים חווים איום ואמורים לבצע משימה בלתי אפשרית. ההכחשה היא חלק בלתי נמנע, מובנה בתוך הסיטואציה, לחיילים יש הוראות , הירארכיה ומשמעת שצריך להקפיד עליהן ויש שפה צבאית שמאפשרת מרחק וניתוק. גם בצד הקורבן הפלסטיני בסיטואציה הזו קיימת הכחשה שהיא חלק מהישרדות, משמעות ההכחשה היא לא לראות את התמונה הכוללת אלא להתמקד בניצחונות קטנים. "החיל היה  נחמד היום ואפשר מעבר מהיר . ההכחשה מונעת ומתעצמת על ידי הפחד, הפחד הקיומי והפחד מפני האחר, בשני הצדדים, החיילים והפלסטינים. "

זה כעשר  שנים נשות  מחסום WATCH הן עדות מוסריות, צופות ומתעדות את מה שקורה במחסומים  ובשטחים הכבושים. הנה דוח אחד מתוך האתר  שלנו http://www.machsomwatch.org/שמספר מה קרה לעדות שלנו .

יום שישי 25.3.2011

קלנדיה בוקר

 צופות : אורית דקל, מיכל וינר עפרה טנא (מדווחת)

איך חיילת עם רובה גדול הראתה לנו איך מטפלים באנשים כמונו

הגענו ב- 9:30 לקלנדיה. חנינו במגרש החניה. הטרמינל שומם למדי. מעט עוברים. גברים שישבו בכניסה הסבירו לנו שהשבוע לא ניתנו רישיונות של יום שישי, לעלות להתפלל על ההר. רק מעטים בעלי אישורים עוברים בקרוסלות. זקנים ונשים עם ילדים קטנים עולים על הסעות לפני מעבר המכוניות ועוברים  במחסום המכוניות.כמה טורים של מכוניות ממתינים ארוכות לבידוק. אנחנו מצטרפות. על המכונית שלנו מתנוססים דגלי מחסום WATCH חיילת מג"ב חמושה קולטת אותנו ממרחק מה, עוד לפני שהתקרבנו לעמדה, והיא מתגייסת להעניק לנו טיפול שמגיע לנשים כמונו.

אנחנו זוכות לקבל את הטרטור שמקבלים מי שמוגדר מראש כאויב. למזלנו אנחנו עדיין יכולות להרשות לעצמנו להביע את דעתנו על התנהגותה וגם להניח כי בסופו של דבר, נוכל להמשיך בדרכינו. אבל ההרגשה רעה. אנחנו מוקפות בחיילים נוספים שאף אחד מהם לא מנסה למתן את התנהגותה, ויותר מכך, מפקד המחסום המזדהה בשם שמוליק אף מעניק לה גיבוי מלא.

המפגש מתחיל בדרישה לא רק לבדוק את תעודות הזהות, אלא לפתוח את מכסה המנוע, את הבאגאז’, בהמשך להרים את כל שטיחי המכונית, לפתוח את כל התאים. הכול בטון דיבור מצווה וגס, תוך איזכור חוזר של הפיגוע בירושלים.

אנחנו אמורות להבין כי לנו יש חלק בכך ויותר מזה, עצם קיומינו במחסום קלנדיה מהווה עדות לחוסר נאמנות ולשיתוף פעולה עם האויב. ניתן להניח כי החיילת (ששמה לא נמסר לנו) איננה חוששת שהחבאנו מטען בתאים הקטנים של תיקי היד שלנו הרי שניתן לה הכוח והגיבוי לדרוש מאיתנו לרוקן אותם ואת כל השקיות שבמכונית. הוי, נשים חסרות אונים שכמונו… לא הצלחנו לפתוח את מכסה המנוע… אך החיילית לא התרשלה בתפקידה. היא הודיעה חד משמעית שעד שמכסה המנוע לא יורם, אנחנו שם. לשם כך ולשם בדיקה חוזרת, הופנינו למפרץ תנועה. שוב נבדק הבאגאז – הפעם כל חפץ הוצא ונבדק. היא מאיימת בשיא הרצינות שאם בפעם הבאה היא תמצא את תא המטען כל כך לא מסודר, היא לא תאפשר להעביר את המכונית. כל המהלך לווה בפקודות לצאת מהמכונות ולהיכנס מהמכונית, לא לענות לה, לא לדבר איתה "ומי את בכלל", באיום במעצר ובגיוס של חבלנים אם לא נפנה את כל החפצים מתא המטען (הלא מסודר, כאמור).

 מפקד המחסום, בוטה ונחוש, הופיע מדי פעם והודיע שהוא נותן לחיילת שלו גיבוי מלא. כי כאמור עם אנשים כמונו, שככה מתנהגים… שאם לא מתאים לנו אז שנלך לגור בצד השני, שהוא הסניגור שלה. הוא מאיים בלהאשים אותנו בפגיעה בשוטר בעת מילוי תפקידו…. מסביב כמה לובשי מדים. כולם מסכימים איתו ואיתה. חלק בשתיקה וחלק בזריקת משפטי תמיכה.

 אנחנו מקבלות את טיפול שמגיע לתומכות במי שהניח את מטען החבלה. אנחנו האויב. לסיום החיילת זרקה את תעודות הזהות שלנו לתוך המכונית.

האירוע היה מטלטל בגלל הקלות שבה חיילת כועסת, בגיבוי המפקד, כל כך בקלות התנהגה איתנו בגסות ובאלימות . הרשתה לעצמה לטרטר אותנו למען הטרטור, כעונש, רק משום שהיא פשוט יכולה ומותר לה. היא רק עשתה לנו "בדיקה יסודית", שום דבר לא גלש מעבר לכללים. להיפך, היא גם יכלה לדרוש מאיתנו להרים את הבגדים… לעכב אותנו לכמה שעות (4 כמה שזכור לי)… להזמין משטרה כי לא דברנו יפה….ההרגשה היתה שהכל אפשרי.אבל אנחנו לא פלסיטיניות , הם כבר יודעים לא לדרוש מחיילת לדבר אליהם  בנימוס, "בבקשה סעו אחורה", בטח לא כמה ימים אחרי פיגוע. אנחנו חזרנו הביתה, אנחנו עדיין בעלות זכויות על האדמה הזאת. עדיין .

איך אני כותבת  כמעט  בכל סוף של דו"ח שלי …. שגרת הכיבוש  .